יצאו להוריד את הזבל...

יש אנשים שהבחירה שהם עושים בבוקר מול המראה היא הרבה יותר קריטית מאשר זו של רובינו. הם תולים בה את שמם הטוב ואת הצעת העבודה הבאה שלהם, סלסבס. אבל עם הצורך להתלבש טוב בכל פינה ברחוב ולהראות זוהרת בכל סיטואציה אחרת לא בא טעם טוב. לא כל אחד מסוגל לגרום לשק תפוחי אדמה להראות כמו שמלת קוקטיל נוצצת. אבל בשביל זה יש סטייליסטים, לא? למרות שגם על הטעם המזעזע של כמה סטייליסטים בארצנו יצא לי לדבר כבר בפייסבוק (מה שעורר סקרנות רבה למרבה ההפתעה).

(שימו לב איך כולן נושאות בידן "מטען", ממש כמו זבל)

ולשם מה התכנסנו היום?
בתפריט: הופעה מוצלחת ומשובחת של הדוגמנית אגינס דין, שניסיונותיה לכער ולחרב את יופייה הנערי ע"י התספורת הקצוצה, לא צלחו. חולצת הגברים הנונשלנטית, במידה הנדיבה, אולי הייתה שייכת לבן זוגה לערב הקודם והזכירה לי את אדרי הופבורן באחת הסצנות הראשונות ב"Breakfast in tiffany's", לבושה חולצת טוקסידו מהודרת בדירת החדר העלובה שלה בדאון טאון ניו יורק. הלגינגס הצמודים, שהיו שם כדי שלא נשכח שמדובר בבחורה שיכולה להרשות לעצמה להתלבש כ3 מידות גדולות ממנה, וזאת אולי בשל הביטחון שבמראה החיצוני שלה והעדר הצורך להתיז "סקס" זול לכל עבר. אבל מה שחותם את ההופעה והופך אותה למושלמת, הוא אולי גם מה שעשוי להרתיע ולזעזע רבים: נעלי המוקסינים המנומרות והמדויקות שהזכירו את נעלי הבובה לגברים של קום דה גרסון מחורף 2009 בניחוח הצרפתי עם הטוויסט.

(נעלים של קום דה גרסון לחורף 2009 ועיצוביה של מקרטני לGAP)

סטלה מקרטני עברה התרככות מסוימת מאז שהפכה לאם. היא עיצבה חלונות ראווה מקושטים בעפרונות צבעוניים ענקיים, בובות מתנפחות וקוביות לגו. היא אפילו עיצבה קולקציית ילדים לGAP. אבל הדרך שהיא בחרה להתלבש בה כדי לאסוף את ילדיה לגן סבלה משסעת חמורה. מצד אחר מקטורן הטפטה המבריק שהותאם למידותיה המדויקות לפני כמה ארוחות דשנות (שימו לב, הוא לא יסגר עליה לעולם). אבל מצד שני, טייץ אפור מטריקו וסנדלים רחבים עם סוליית שעם שהיו מתאימים יותר למהנדסת ניקיון (ie, מנקה). את תיק חסר הצורה שלה עם חוליות המתכת, גם הוא מבד ג'רזי פשוט, היא הייתה יכולה להשאיר בבית.

(חלון ראוה של סטלה, ופסל לגו שצילמתי מהחנות שלה בפלה רויאל בפריז)

וכעט, למי שהייתה הקרם דלה קרם, פסגת השאיפות של כל פשניסטה חובבת, שרה ג'סיקה פרקר (שמסרטה שיצא השבוע אתעלם ברגע זה באלגנטיות). אבל מה שצריך לזכור הוא שלא הבגדים הם שעושים את האדם. במקרה של פרקר, זהו הסטייליסט!!! פטרישיה פילדס, היא זו שהפכה את השחקנית, שהחלה את דרכה בתור גיבורת המחזה האדמונית "אנני 2" לאלת הסטייל וגורו אופנה מוערצת שהיא היום (או אתמול?). כמה חבל שאי אפשר לקחת את פילדס לכל מקום, אולי בתיק הכתום והמרושל, חסר כל חן או בכיס האחורי של הג'ינס נטול האופי עם התפר מעל הברכיים, שלא עושה כלום פרט מלחתוך את גובה של השחקנית הנמוכה במילא. עם צעיף בצבע ירוק רוזמרין טחוב, שנראה כאילו נכרך סביב צווארה כדי לגרום לה לתשניק, וקרדיגן פוקסיה על סטרפלס שחור המבליט את זילותם זה של זה, איך אמורה קרי לשוב ל"רונדוו" השלישי?. אפילו הקלוגס האופנתיים שהשכילה ללבוש לא הצליחו לשפר את המצב, גם לא עגילי היהלומים או משקפי "האונסיס" המרובעים.

(שרה ג'סיקה לפני שפגשה את פילדס...)

TOM FORD, תפסיק להתעסק עם גברים, בוא תעצב לנשים.

תום פורד ידוע בעיקר בזכות מתיחת הפנים שעבר בחסותו בית האופנה האיטלקי גוצ'י. פורד, יליד טקסס, בוגר לימודי ארכיטקטורה, ה IT BOY שנהג לבלות בסטודיו 54, מי שהושפע רבות מסגנון עשירי דלאס והסקס אפיל של חיי הלילה בניו יורק, יישם את כל אלה בגוצי. החזיר את היוקרה שאיבד המותג המזדקן והפך אותו לסקסי וחלקלק, מלא באפיל יוקרתי כזה שמקרין חיוניות ועושר, ממש כמו פורד עצמו. ב2001, הוא אף חתף את תפקיד המנהל האומנותי בבית YSL מידיו של אלבר אלבז, לאחר שהמותג נרכש ע"י קבוצת גוצי ב99. אלבז, עבד שם כשנה והציג 3 קולקציות שלא הוטירו חותם בזכרון האופנתי הקולקטיבי ולא סולח לפורד על כך עד היום.
סגנונו הפרווקטיבי, עושר הפרוות, הקטיפה והמשי בהם השתמש, הפרסומות הפרובוקטיביות והנועזות שייצר (שצועקות עד היום "סקס סקס סקס לא משנה עם מי, העיקר שיהיה..."), התצוגות המרגשות והטעם המשובח שלו הפכו אותו ואת כל מה שנגע בו למכרה זהב. אחרי שחולל מהפכות, והפך לכוכב הזוהר בשמי עולם האופנה, פורד החליט ללכת ולהאיר את אור הכוכבים שלו במקום אחר, הוליווד. ברגע שחש כי לא נותר לו מה לחדש ואין עוד מסר שברצונו להעביר באמצעות עיצוב בגדיו, פנה לבימוי והפקת סרטים (ע"ע A SINGLE MAN). בדרך, הוא הצליח להמציא מחדש את עולם בגדי המותרות הגבריים, כשיצר ליין של בגדי גברים יוקרתי (ובעיקר יקר) העונה לקוד "בלק טיי". בנוסף, קו המשקפיים, הבשמים והשפתונים שיצר, כחלק מהרצון הבולט לעשות כסף (הרבה ומהר), הפכו להצלחה מסחררת בכל העולם.

(הליפסטיק החדש של פורד הוא הדבר הכי חם שיש כעט בתעשיית הטיפוח! רק תסתכלו על העיצוב הסקסי של המוצר. אחחח)

אבל כל זה לא הספיק כדי להכיל את הרעב של עולם האופנה, שעמדו דקת דומיה והזילו דמעות רבות בסוף תצוגת הפרידה שלו מגוצ'י וYSL. הצורך בדיוק החד שאפיין את דגמי בגדי הנשים בעיצובו, האסטטיקה האייקונית המזוהה איתו והאפיל המצמרר הותירו את כולנו עם טעם של עוד בפה ותקווה עמוקה בלב כי "יום אחד הוא עוד יחזור".
פורד עצמו הבטיח בראיונות רבים כי יחזור כאשר יהיה לו מה לומר בקו נשי. וכנראה שהרגע לו כולנו חיכינו יותר קרוב מאשר אנו יכולים לתאר. בחודש שעבר, פורסם ע"י אתר התעשייה WWD כי פורד גייס את קרליין טיקסייר, מעצבת קו בגדי הנשים של ז'יבנשי, והמעצב פאולו קופולה, שהיה מעצב האביזרים (אקססוריז) עבור אלכסנדר מקווין.
מסתמן כי ניסיונות אלה הם חלק מהתהליכים בהנחת היסודות בהקמת קו הנשים המיוחל שעתיד לעלות בקרוב מאוד.

(הקולקציה האחרונה של פורד לגוצ'י, חורף 2004. חליפת הקטיפה הכחולה מופיעה במוזיאון V&A בלונדון וגם באלבום התמונות שלי)

ונשאלת השאלה האם באמת דרוש עוד מותג בגדי נשים שיישא בראשו את דגל "המעצב המוכשר שבית האופנה שעיצב בו קטן עליו"? ואולי מותב שיחזור שוב לגוצ'י ויציל שוב במעין מהלך של "דה זה וו" את בית האופנה הזה, שהספיק לאבד את קסמיו ולהפוך למחסן טרנדים יבש ונטול כל קסם או שיק. אלכסנדרה פקנטי ופרידה ג'יאניני "שהופקדו עם המפתחות" הצליחו להירדם בשמירה ולהרדים בדרך גם אותי כמו גם את כל קהל המעריצים הישנים של בית האופנה שהפך לחביב על הנובורישים תאבי הראוותנות לעושרם הרעבים לנפנף בסגנון לבושם וטעמם הזול. כל זאת רב ב6 שנות היעדרותו של פורד.
מה יוביל העתיד לתום פורד אינני יודע. לגבי גוצ'י- אני בטוח כי תנאי הסלקציה והתחרותיות בעולם האופנה של היום לא מותירים לו מקום בצורה בה מתנהל כיום. אופיו המשעמם והמסחרי הביאו עליו את הגולל. האם טום פורד יצליח לעמוד בציפיות מעריציו ולהתעלות על חסד נעוריו, הקסמים והנפלאות שחולל בגוצ'י וYSL? כל זאת ועוד בפרקים הבאים של "געגועים לטופ פורד"...

תיקון שבועות

אחרי הקולקציה המזעזעת שהציג קרל לגרפלד עבור שאנל, ג'ון גליאנו לא מתמהמה יותר מידיי ומציג את הקולקציית הריסורט שלו בשנגחאי. אם זאת היה זה בפיגור נוסף אחרי לגרפלד שהציג בדצמבר, את קולקצית PREFALL של שאנל ל2010 באותה העיר הסינית, יתכן ואפילו בקרבת המפעל ממנו יצאו החיקויים של אותה הקולקציה ממש.
פלטת צבעים פסטלים מתקתקה של ירוק מנטה, צהוב לימון ורוד ביבי וסגול לילך עיטרו שמלות באורך מיני בגזרות רומנטיות ונעריות. זו היית "מיס דיור" החוגגת את ה"sweet 16" כמיטב המסורת האמריקאית, עם שלל סרטים ופפיונים שהידקו את המותן ועיטרו את השרוול. וולנים או כפלים בשפע וערמות של שיפון שנתפרו לשובלי שמלות יצרו מראה תמים ופחות אגרסיבי מדיור שאנחנו מכירים, פשוט וקל יותר לעיכול. שמלות מקסי במותן גבוהה ואצילית עשויה מקומות רבות של טול- תאמו לאווירת הנשף המודרנית ויטיבו להוסיף קלילות ורוח צעירה שיכבשו כל נערה המוזמנת לאירוע ערב כבד.
קשה היה להתעלם מהניסיונות של המותג לפנות אל הלקוחה האופנתית והמחוזרת של ימינו, שבדרך הטבע הפכה להיות יורשת מיליונים צעירה, בת להורים שיעשו הכל כדי לרצותה. "בלומרין", המותג האיטלקי שמאחוריו עומדת אנה מולינרי, הדהד ברקע עם כל דגם שהוצג על המסלול והיה נראה כי מולינרי עשתה את זה טוב יותר ומוקדם יותר.
השער, עשוי בתסרוקת המשלבת את ניחוח שנות השישים עם הנונשלנטיות הנערית והשער הלא מסורק, אה לה בריג'ית בורדו, היו ניסיון בוטה להביא ניחוח מודרני בסגנון הקלאסי והנדוש.
הגזרות, אומנם מוכרות לנו מעונות קודמות של דיור, טובלו באלמנטים חדשים ורעננים כמו מכנסי פיפיטה צרים המגיעים עד הקרסול, חצאיות ומקטורני עור, כובעי פדורה לבנים או קסדות מעוצבת. התיקים, בעלי הרצועה הארוכה על פי זו האופנה, היו סתמיים ונשענו גם הם על דגמי עבר מוצלחים יותר של דיור.
("בת החולב" בנוסח כריסטיאן דיור)

אם היום, היו צריכות נערות ישראל לבחור בשמלה כדי לרקוד איתה בכרמים, כנראה שהיו בוחרות בשמלת הסטרפלס משפון בגזרת פרח צבעוני הפוך עם אפקט האומברה של אפרסק ההופך ללבן חלבי או בשמלת הקומות בעלת ההדפס הפרחוני שנרכסה ע"י סרט ורוד ליצירת מותן גבוה. ועבור הבנות שבחרו להישאר ברפת כדי לחלוב את הפרות, יש גם אופציה למטפחת ראש למנה בנוסח "החלבנית המסורה" או "בעלת המשק המודרנית".
חג שבועות שמח!

עייפות החומר

Resort, הוא חלק מתרבות הפנאי והמותרות. רק אנשים מבוססים, בעלי ממון יוכלו לממש את החזון שהגה לגרפלד, ולצאת לקצת "בטן גב" לבושים בבגד הים של שאנל בעודם שרועים על השאז לונג באתר הנופש על חופי סאן טרופה. קולקצייה הקרוז (שייט או נופש) 2011 שעיצב עבור שאנל, הוצגה השבוע באותו אתר נופש יוקרתי, שקנה את שמו בזכות בריג'יט בורדו. השחקנית הצרפתייה שהפכה את עיירת החוף הפסטורלית למוקד שמשך את עשירי העולם ונהיה שם נרדף לפזרנות ו"חיים טובים".
אבל לגרפלד הצליח להוכיח את ההנחה כי "כסף לא קונה טעם טוב" והציג קולקציה סתמית ובנאלית המשלבת פיתוחי שיפון והדפסים מזעזעים בהשראת שנות השמונים. התירוץ היחיד העולה על הדעת לשעמום הזה היא ההנחה כי לגרפלד שם עצמו כאחראי למלתחת היום יום של העשירים, וכיוון שלנו, פשוטי העם, אין בעיה למצוא וגם ללבוש סמרטוטים כבגדי בית או חוף- נראה שבעבור העשירים, יש צורך בשירות מיוחד כדי לספק מלתחה מסוג זה.
שמלות חוף מבד שקוף בהדפס פרחוני ודהוי, או שריג עם בלוקים של צבעי ניאון נראו תלושים משנות ה80'. ג'קט טויד מיניטורי עם שילובים של פסי ניאונים נגמר בקו הצלעות וחושף את בטנה של הדוגמנית ועליוניות מוזרות מבד מחורר בצבע בג' או ורוד כמו גם חצאית ג'ינס ששולבה עם ג'קט פוקסיה עם שחור בלטו לרעה. חוסר האחידות של הקולקציה והרצף הכושל בו הוצגו הבגדים גרמו לי לתהות האם לגרפלד בחר להציג חיקוי זול נטול איכות למותג היוקרתי? הגברים צעדו יחפים, לבושים במכנס סקיני חום וחולצת ג'מס בצבע קאמל או בג'ינס וסריג סתמי, שהעניין היחיד בו הוא צבעו הירקרק שגם אותו ניתן למצוא העונה ברנואר. אבל מה שכבר היה באמת בגדר סקנדל הוא אוברול מכנסיים מטווד בצבע חרדל. גם שמלה עשויה צינורות קש לא הייתה ראויה לקשט את מפתן דלת הכניסה שבביתי!
ומה פשר כל צבעי האוקר והאדמה? החצאיות החומות הקצרות והטוטאל לוק הצבעוני בבגדים רפויים וג'אבו?! דבר נוסף שבלט בתצוגה הוא הבחירה התמוהה בדוגמנית בעלת המידות "הנדיבות" קריסטל רן לתצוגה של המעצב שבז לעודף משקל ומצודד ברזון חולני בפה מלא.

מה קרה ללגרפלד? האם זו הזקנה המראה את אותותיה? האם עיצוב כ 10 קולקציות בשנה(4 קולקציות לשאנל, 2 קולקציות שאנל קוטור, 2 למותג שלו, 4 לפנדי) הוא נטל כבד הפוגם ביכולת ליצור דברים מעוררי עניין?
אחרי קולקציה כזו, המפגינה חוסר יכולת, אמפוטנציה אומנותית ומעט מאוד אופנה, אני יכול להבין את פשר השמועות לפיהן את מקומו של לגרפלד בשאנל עתיד לתפוס אלבר אלבז.

מעכשיו, לא רק ירושלים היא של זהב

המגמה העכשוית באופנה, אם אפשר לפרוט אותה בצורה מג'ורית וכוללנית, היא ללכת על הפשוט, המינימליסטי. לא עוד העיטורים המצועצעים וההדפסים הצעקניים. כיום, מעצבים נוטים לסגנון מינימליסטי ומעודן יותר, ששם דגש על גזרות קלאסיות, שילובי בדים, מרקמים וצבעים מעניינים. הרדיקליות של ריק אוונס או גרת' פיו מתאפיינת גם היא באיפוק מסוים, וגישה אגרסיבית פאסיבית למה שיכול היה להראות פאנק קיצוני בשלהי שנות ה70. כמובן שרוברטו קואלי ישאר תמיד קואלי, וגם גליאנו, רצוי שלא ישתנה, אך בהחלט ניתן לשים לב למיתון המסוים שבסגנון הקולקטיבי.

(מימין לשמאל: מיקל קורס, דילו לורן בראלף לורן, מוסקינו, מרק ג'יקובס, בלמן)

לכן, העובדה כי מעצבים רבים בחרו ליצור שמלות זהב הפתיע אותי. את בגדי הזהב אנחנו מזהים יותר עם כוכבות הוליוודיות בשנות ה40-50', כאשר האופוריה שלאחר המלחמה הביאה לשחרור כל רסן ויצרה סגנון חיים, ובהתאם לכך גם סגנון לבוש, ראוותני ופזרני. הסדרה "שושלת" או "דאלס" שתיהן מיד קופצות כשחושבים על זהב, ודמותה של ג'ואן קולינס לבושה בשמלה זהובה בעלת שרוולים נפוחים מיד מהדהדת ברקע. שנות ה80', אותו עשור הזכור לשמצה בשל האופי המצועצע של הבגדים שאפיינו אותו והעדר התחכום שבהם היה רווי בזהב חסר טעם.

(מימין לשמאל: פיליפ לם, לנוון, רושס, איזק מזרחי, אלקסנדר וונג, אמיליו פוצי)

בעונה זו וגם לזו שאחריה, מעצבים רבים חזרו לעצב שמלות זהובות, חלקן משריגי מתכת של ממש. השמלות הללו כל כך תלושות שנראה כאילו אנה וינטור חברה לטים גאן בספיישל של "פרויקט מסלול- החיים האמיתיים" והציבה למעצבי העל את האתגר לעצב שמלות זהובות בסגנון חופשי המאפיין אותם אישית. אותה נהיה לזהב אינה ברורה לי. אולי זה התגובה הפרדוקסלית למיתון ואולי מעין ניסיון ליצור עתיד חדש באופן של "דמיון יוצר מציאות", כיוון שחוץ מהאוסקר ואולי הגאלה של מוזיאון המטרופולין (יום שני שעבר), אין לאן ללכת איתן. מצד שני, גם אותן זקנות, המוכרות לנו מגן העיר או בתי קפה ישנים, אוהבות את הפריטים המוזהבים והצעקניים, אולי כדי להאפיל על זקנתם ולהסיט ממנה את תשומת הלב. נעלי גולדה מזהב, היו הפריט שהייתי מאמץ לחיקי לו הייתי עלמת חמד בת 16.
יש בזה קטע...
יום ירושליים שמח:)

לראות מעבר לבנאליות שבאופנה-מלתחה כהצהרה

הרבה אנשים עושים מורידים מערכה של האופנה (דוולואציה). שנים רבות שלטה התפיסה כי לבוש הוא עניין טפל ושולי, חסר משמעות ורדוד, שהעוסקים בו רפי סכל. אבל לאחרונה נראה שקרנה של האופנה עולה והיא מתחילה לקבל את הכבוד המגיע לה. כך לדוגמה, טימותי גייטנר, המזכיר של מחלקת האוצר בארה"ב, בראיון עומק לווג האמריקאי, מציין כי "אם מסתכלים על כל תמונה אופנה מצוינת מחוץ לקונטקסט שלה היא תספר לך על מה שקורה בעולם במידה לא פחותה מהעמוד הראשון בניו יורק טיימס".
אופנה היא לא עניין גחמני וחסר בסיס, בניגוד לדמויות רבות העוסקות בה (אנו מכירים כאלה גם בארץ). היא מתבססת על תחזיות הנבנות בהסתמך על הרוח הכלכלית, המצב החברתי, אירועי תרבות ואומנות הקורים סביבינו. היא משמשת למעשה חלון המשקף את כל מה שקורה בתקופת הזמן בה אנו חיים ואת ההוויה שאנו שרויים בה.
לאחרונה היא גם הפכה למוקד מרכזי בשיח הפוליטי. נשות הפוליטיקאים הגדולים בעולם, זוכות לסיקור תקשורתי שאינו נופל מזה של מבעליהן בנוגע לבגדים שהן בוחרות ללבוש. זה התחיל עם האובססיה הקולקטיבית עם ג'קי אונסיס שהפכה לאייקון אופנה בדומה לטוויגי או גריס קלי, וממשיך היום עם קרלה ברוני ומישל אובמה. גם שרה פיילין הבינה את החשיבות שבמלתחה משובחת ובזבזה כ 100,000$ מכספי הבחירות בגדורף גודמן או סקס פיפט אבניו על בגדים, חבל שלא כל כך הלך לה.
(התמונה מכאן)
דוגמה טובה לשימוש באופנה ככוח פוליטי ניתן לראות היום במערכת הבחירות בבריטניה. כן, גם שם האומה מתעסקת במלוא הרצינות והעניין במה שנשות המועמדים לרשות הממשלה לובשות. והנשים עצמן מודעות לכך ונוהגות בהתאם. שלושת נשות המועמדים, שרה בראון, סמנטה קמרון ומיריים קלייג, משתמשות בלבוש אותו עוטות על גופן כאמצעי להעביר מסר חשוב שיכול אולי להעיד על בעליהן. בדומה למישל אובמה, גם הן מקפידות ללבוש בגדי מעצבים מקומיים, אך נראה שבניגוד אליה, הן נותנות את קולן לרשתות "האופנה המהירה" ה"הי סטריט", היכן שרוב הציבור משקיע את כספו בבואו לרכוש פריט לבוש אופנתי. בניגוד לגב' אובמה או גב' ברוני, הן מגלות רגישות למצב הכלכלי הבעייתי שאנו שרויים בו ונמנעות מלהתפס בבגדי מעצבי על ראוותניים כמו דלה רנטה או דיור. אולי מתוך הפקת הלקח המתבקש בעקבות תקרית "נעלי הלנוון " של הראשונה. כך, הן מצליחות לעשות שרות טוב לחברות העממיות המוכרות לנו יותר כמו Zara, Cos, Uniqlo, Topshop וגם לכאלה המוכרות לנו פחות אך שולטות בתעשייה בבריטניה.
סגנון הלבוש שלהן קליל ויומיומי עם נגיעות אופנתיות כמו שכמיות או סקיני ג'ינס ומצליח לעקוב אחרי המגמות הבולטות בעונה בלי להיראות פתטיות. כל אחת מהן, הצליחה לגבש לעצמה סגנון שהפך למזוהה איתה ומביא את האמת האישית של כל אחת מהן, בראון, אימצה את הקרדיגן, שהפך למזוהה עם אובמה, אותו היא משלבת מעל שמלות שיפט או חצאיות עם הדפסים גיאומטרים או צבעוניות עזה. קמרון, הצעירה ממנה ב 8 שנים וצרה ממנה בכמה מידות, הלכה על לוק עכשוי שיתקבל כ"צעיר יותר" ומרבה להראות במכנסי ג'ינס בגזרת "בוט קאט", נעלי בובה שטוחות ומקטורן מחיווט וצמוד מעט. קלייג, הפחת מוצלחת אופנתית, מרבה ללבוש שריגים, חליפות מכנסיים וג'קטים מיושנים בסגנון לא עדכני במיוחד. אבל באופן כללי, אפשר לסכם ולומר כי פרט לתקרית המביכה בה נתפסה אחת הנשים באותו הלבוש בשני ימים רצופים, לא נרשמו אסונות נוספים.