"ביל קונינגהם ניו-יורק"- גם בתל אביב!

אופנת רחוב מהווה מקור השראה מרכזי עבור מעצבי אופנה, ממרק ג'יקובס והדי סלימן, ששאבו ממנה רעיונות עבור קולקציות הפרט-אה-פורטה שלהם, ועד כריסטיאן לקרואה, ג'ון גליאנו וג'אן פול גוטייה שעיצבו על בסיסה תצוגות הוט קוטור שלמות. במובן מסויים, שיים בכך סוג של מעגל, או היזון חוזר, שכן אופנת הרחוב מייצגת את השורה התחתונה של האופנה. היא מייצגת אילו מבין הפריטים שהוצגו על המסלולים ועברו את הסינון הראשוני של קנייני האופנה (ולכן גם הגיעו לחנויות) יזכו לחיים חדשים על פני המדרכות בעולם האמיתי. בעולם הפרקטי והקפיטליסטי שבו אנו חיים, הפריטים שנקנו בחנות (ולכן הביאו כסף לייצרן) וילבשו בהמשך, הם המנצחים האמיתיים, הרבה יותר מהפריטים שזכו למיטב הביקורות המהללות. אופנה אינה מסתכמת בכל מה שנמצא בין השער לעמוד האחורי של ווג, היא נמצאת סביבנו בכל מקום, אם זה בדרך למכולת או בחזרה מהעבודה. האופן בו בוחרים העוברים והשבים ללבוש את המעיל שלהם רכוס או פתוח, עם קפוצ'ון או בלי. הצורה בה הנשים שחוצות את הכביש מתאימות את הנעליים לתיק ומה בדיוק כל אחד מהם בחר לאמץ מהקולקציות שעיצבו מעצבי העל, מגדירים מה היא אופנה אמיתית. העיצובים שיגיעו לרחוב יותירו את חותמם ויגדירו באופן רטרוספקטיבי סגנון של תקופה שלמה, אלו שלא, יישארו בארכיב בית האופנה שיצר אותם וסביר להניח שלא ייטמעו בזיכרוננו.

(הטור האחרון של קונינגהם במדור הסטייל של הניו יורק טיימס, מה21 לאפריל)

ביל קונינגהם, 82, צלם האופנה של עיתון הניו יורק טיימס, היה זה שהחל לטפטף את הקונספט המרתק של אופנת רחוב ומשמעויותיה במדור השבועי שלו, “On TheStreet”. את ימי השבת שלי אני מתחיל עם כוס קפה וצפייה בסרטונים שהוא מעלה למדור הסטייל שלהמגזין ומציגים את היבול שלו מאותו השבוע. התמונות שבוחר קונינגהם, משקפות את המגמות השולטות באופנה בהתבסס על הולכי הרגל ברחובות ניו יורק והוא עושה זאת בצורה הכי מסורה, מדויקת ומרגשת שיש. בטור הנוסף שלו “Evening Hours” , סוקר קונינגהם את נשפי החברה הגבוהה ואת ערבי ההתרמה למיניהם (טור שהפך למשמעותי מאוד בקרב חוגי חברה הגבוהה בניו יורק, וביכולתו אף להשפיע על מעמדם של אנשי החברה בניו יורק). בשבוע שעבר, התקיימה הקרנת הטרום בכורה של הסרט "Bill Cunningham New York" בסינמטק. הסרט הדוקומנטרי הסוקר את עבודתו המרתקת וחושף מעט סודות על חיו האישיים. בסרט, חולק קונינגהם את התובנות שלו לגבי העולם (לא רק עולם האופנה) ומאפשר לצופים להתרשם ולקבל  השראה מאישיותו הכובשת. מובן מאיליו שנהניתי מאוד מהסרט, גם בגלל הערכתי לעבודתו (והעובדה שהוא מהווה חלק משמעותי בחיי- "שבת בבוקר עם הקפה...", בכל זאת) וגם בגלל שכתבתי על הסרט עבור מגזינים בהם אני עובד כבר לפני שנה ולא ציפיתי שאזכה לראותו כל כך בקרוב. 

טריילר הסרט

קונינגהם יוצא אל רחובות ניו יורק מדי בוקר, רכוב על אופניו השחוקים (המהווים את כלי התחבורה היחיד עבורו), לבוש מעיל כחול בוהק ("מעיל מטאטאי רחובות" שרכש בפאריז והפך לחביב עליו כיוון שהוא עמיד בפני שחיקה ויש בו מספיק כיסים כדי להכיל את כל הציוד הנדרש לו כצלם).  באמצעות מצלמת הפילים התלויה על צווארו הוא  מנציח את "ג'ונגל האופנה האמריקאי". העובדה כי בניו יורק אף אחד לא נוסע לעבודה ברכב ולכן אנשים צריכים 'להתלבש' כדי ללכת לעבודה, מהווה יתרון עבור צלם העורב ותר אחר אופנת רחוב. כך מדי בוקר, כמו שעון, מתייצב קונינגהם בצמתים ובסמטאות כדי לבצע את מלאכתו ולתעד תחת עדשת מצלמתו את מצעד הסגנונות הרבגוני שעל מדרכות התפוח הגדול. אם במקרה יצא לכם לעבור בשדרה החמישית, ליד החנות של לואי ויטון, בגדורף גודמן או הסנטרל פארק למשל, ייתכן ויתמזל מזלכם ותוכלו גם אתם להבחין בזקן חביב, כסוף שיער רוכן לעבר נעלי העקב האקסצנטריות של נערה אלמונית או מתפלא ממעיל השכמייה של גברת סגולת שיער.     

(קונינגהבם בפעולה! תמונות שקיבלתי לפני כשנה ממפיק הסרט, פיליפ גפנר)

במשך השנים, הפך קונינגהם לאחת הדמויות המוכרות והאהובות ביותר בסצנת האופנה הניו יורקית. ולמרות שעבודתו זכתה להכרה והערכה רבה, חייו הפרטיים נותרו לוטים בערפל. הסרט התיעודי שביים ריצ'רד פְרס והפיק בן זוגו פיליפ גפנר, ששימש בעבר כעורך התמונות של הניו יורק טיימס, חושפים את תנאי הסגפנות בהם חי קונינגהם. הוא התגורר ב"Carnegie Hall", בנין שריכז אומנים ויוצרים רבים בשנות השישים. דירתו הקטנה עמוסה בארוניות משרדיות ממתכת שמלאות בצילומים שצילם לאורך חייו. הוא ישן על מיטת קרש עץ ומשתמש בשירותים והמלתחות משותפים הממוקמים בקצה המסדרון. צילומי הסרט הדוקומנטרי ערכו כ10 שנים, בשמונה השנים הראשונות היה עסוק פרס במסעות שכנועים וחיזורים מפרכים אחר קונינגהם שסירב להאמין כי הוא מתאים לשמש נושא לסרט תיעודי. 

(קונינגהם בצעירותו, ככובען)

קונינגהם החל את דרכו במשרד פרסום, אולם מהר מאוד עבר לעצב כובעים תחת השם  "William J.". בין השאר עבור מרלין מונרו, ג'ינג'ר רוג'רס וג'יין קרופורד. השבוע בדיוק, יעלו כמה מהכובעים שעיצב קונינגהםלמכירה פומבית באתר 1stbids. מאוחר יותר עבד בסלון Chez Ninon" ", בית מלאכה שסיפק רפליקציות חוקיות עבור דגמים של מעצבים כדוגמת כריסטיאן דיור וג'יבנשי. ג'קי קנדי הייתה לקוחה קבועה, ולאחר שהפכה "לאישה הראשונה", נשלחו חליפות הבלנסיאגה האדומות שלה לביל כדי שיצבע אותן בשחור. לאחרונה, עלה שמו של סלון זה לכותרות, לאחר שקרל לגרפלד חשף כי חליפת השאנלהורודה שלבשה ג'קי קנדי ביום רציחתו של בעלה, אינה מקורית. לאחר מחקר היסטורי קצר, התברר כי החליפה אכן נקנתה באותו הסלון בו עבד קונינגהם לאור הביקורות המשמיצות להן זכתה ג'קי בנוגע להתנהלותה הבזבזנית עם כספים, נוסף על הצורך לקדם את התעשייה האמריקאית ולרכוש תוצרת לאומית. בהלוויית הנשיא קנדי, לבשה ג'קי חליפה שחורה מאותו בית עיצוב. קריירת העיצוב של קונינגהם נקטעה עם שליחתו אל החזית במלחמת קוריאה. לאחר שחזר, החל קונינגהם את דרכו כעיתונאי וכתב אופנה בשיקגו טריביון. כאשר התעורר בו הצורך בכך, החל לצלם אנשים. אחת התמונות המפורסמות שלו היא זו של גרטה גרבו עבור הטיימס, וזו, יחד עם תמונות נוספות, נחשבו לנקודת מפנה בעיתון- שכן הייתה זו הפעם הראשונה שהטיימס פרסם תמונה של אדם ללא אישורו (במילים אחרות, זו הייתה תחילתו של עידן הפפרצ'י).

"כולנו מתלבשים בשביל ביל", מתוודה אנה וינטור שהסכימה להתראיין לסרט. "יותר מכל אחד אחר בעיר, הוא אוחז ברשתו את ההיסטוריה הויזואלית של ניו יורק ב40-50 שנה האחרונות. הוא מצליח לשקף בצורה מקיפה ומדויקת את מקומה של האופנה בחיי העיר ניו יורק", אמר אוסקר דלה רנטה. תום וולף (עיתונאי וסופר העומד מאחורי רבי מכר רבים), דויד רוקפלר (נצר למשפחה המפורסמת), ברוק אסטור (פילנתרופית אמריקאית ידועה) ואנט דלה רנטה (אשת חברה ורעייתו של המעצב), מדברים בסרט לזכותו של הצלם הנלהב ומעידים על אופיו האצילי וההומור הכובש שלו. "אם לא תיקח את הכסף שלהם, הם לא יוכלו להגידו לך מה לעשות", אומר ביל קונינגהם בסרט ובכך הצליח להגדיר מהו חופש אמיתי. בניגוד לבלוגרים וכתבי אופנה רבים, הוא מעולם לא לוקח מתנות באירועים ויסרב אפילו לכוס מים. גם אני חושב שלא הייתי נהנה מכתיבת בלוג זה אילו היא הייתה מותנית בתשלום, זה משהו שגם אני למדתי עם הזמן.


*הסרט יוקרן במהלך פסטיבל "דוקאביב" בין התאריכים 3-12.5.12 ואני ממליץ לכם בחום להזדרז ולקנות את הכרטיסים. תודה ענקית לספי ארליך שהזמינה אותי להצטרף אליה להקרנה, כי כנראה שבלעדיה הייתי מפספס את ההזדמנות לחוויה הנפלאה הזו.  

זיכרונות וחוויות משבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2012/13; דיווח מהשטח!

מילאנו היא בירת אופנה בלתי מעורערת, יותר מניו יורק, לונדון או פאריז. מילאנו היא העיר אליה נושאים חובבי האופנה את עיניהם בשעה שליבם חפץ לצרוך את הפרשנות האלגנטית למגמות האופנה האחרונות. העיר היא גם משכנם של כמה מבתי האופנה הבולטים ביותר בזירת מותגי היוקרה, וחווית הקניות שהיא מאפשרת למבקרים בה היא חסרת תקדים. הגבר האיטלקי קנה את שמו כגנדרן האירופאי המוכשר ביותר, לא רק הודות למסורת החייטות המעולה והמשובחת שמאפיינת את המדינה, אלא גם בזכות הסטייל המעולה שמדיף ניחוח גברי עם טוויסט- סגנון חמקמק שקשה להגדירו במילים. אלה הסיבות שבחרתי לבקר במילאנו בשבוע אופנת הגברים בינואר האחרון (13-18.1) לחורף 2012/13, מעבר לעובדה שטרם יצא לי לטוס למדינת המגף. הרצון לצפות בשבוע אופנת הנשים בפאריז, התנגש עם תאריכי החופשה שיכולתי לקחת ממקום עבודתי ולכן נאלצתי לדחות סיפוקים ולהסתפק במה שיש.

(הדומו, המקום הכי יפה במילאנו!)

הטקסט הבא דן בחוויות שלי מתצוגות האופנה בהן נכחתי, כמו גם אלו שנאלצתי להשלים בצפייה מהבית, ההתרחשויות מאחורי הקלעים והתצפיות מהרחוב. הדברים פורסמו באחד המגזינים עבורם אני כותב, אך כיוון שאינני חושב שיהיה זה מקצועי לכתוב אותם מחדש עבור קוראי הבלוג, אביא אותם כלשונם(כמעט).

(הנוף הנשקף מחלוני...)

שבוע האופנה המילאנזי מתחיל בשדה התעופה, כאשר נציגי בתי האופנה, לבושים בחליפות מחויטות למשעי, מגיעים על מנת לאסוף את האורחים שהגיעו מרחבי אירופה. מכוניות מרצדס (נותנת החסות לחגיגות האופנה בעיר) אוספות את עורכי האופנה והקניינים על כל מזוודות הלואי וויטון ויתר הפלאות המעוצבות שלהם, ומביאים אותם לכמה מהמלונות העומדים לרשות שבוע האופנה בתקופה זו. הממשלה האיטלקית, בניגוד לזו הישראלית, מבינה את התרומה הכלכלית, כמו גם הפוטנציאל והחשיבות המדינית שבאופנה ומקצה משאבים, לרבות שירותי הסעות, לינה ותנאי עבודה מתאימים עבור התקשורת הזרה המתארחת בהזדמנות זו בעיר (הכל תמורת השתתפות סמלית של העיתונאים בעלויות.על פי הדוחות הפיננסיים, ענף בגדי המותרות לגברים עתיד לגדול ב14% השנה ויניב כ280 ביליון דולרים בשנה. עובדה המהווה הצדקה קיימת ושרירה ללקיחת חגיגות האופנה הגברית הזו המתפרשת על פני שבוע שלם ברצינות המכבדת אותן.

את סגנון הלבושהגברי שבלט על מסלולי מילאנו ניתן לתאר כדקדנטי, כזה הנשען על אלמנטים היסטוריים. המינימליסטיות הגיאומטרית והעתידנית שאפיינה את אופנת הגברים עד היום פינתה את מקומו למראה גרנדיוזי ומגונדר, כזה שאפיין את ה"דנדי" הבריטי או הגביר האיטלקי מאתיים שנים קודם לכן. בדי ברוקד פרחוניים, קטיפות עשירות, ג'קרדים מעוטרים ברקמות זהב נוסח הרוקוקו, הופיעו בקולקציות שהציגו שלל המעצבים השונים. חליפות מחויטות למשעי ומעילים צבאיים כיכבו על המסלולים, בין אם מעוטרים בסמלי מלחמה שאוירו על הדש (כמו בקולקציות של פראדהוורסצ'ה) ובין אם בכפתורי זהב ורקמות מפותלות (אצל דולצ'ה גבאנה).

BURBERRY Fall/Winter 2012/13

(למעלה- תמונות מאחורי הקלעים, למטה- הפינאלה)

את פניהם של המוזמנים לתצוגת האופנה של ברברי, קיבלו בלוגרי אופנת רחוב ושאר הגרופים למיניהם שלא זכו להזמנה וצילמו את הטרנצ'ים, המעילים הצבאיים, הפרוות ושמלות הקוקטייל שלבשו האורחים בעת שחלפו על פני השטיח האדום שנפרס בכניסה (הלבוש החורפי, שתאם את 3- המעלות ששררו בחוץ, הפך עד מהרה למטרד והושל נוכח החימום הקיצוני שהופעל באולם). לאחר קוקטייל קצר (שכלל את הקמפרי, שהומצא בעיר, ושמפניה צוננת) עברו המוזמנים לאולם מוקף בוילונות ושרפרפי עץ מתקפלים בצבע חול. התצוגה החלה כמידי עונה במטר גשם שהוקרן על קיר אימתני עליו תבליטים גיאומטרים שצבע בז'. הדוגמן שעמד מתחת לגשם שהוקרן על הקיר, קיפל את מיטרייתו בעלת ידית ראש הברווז המסורתית, והחל לצעוד בנעלי האוקספורד הקלאסיות שנעל. אחריו החלו להגיח בזה אחר זה יתר הדוגמנים, לבושים בחליפות אפורות ומסורתיות בעלות גזרה צרה, אוחזים בידיהם תיקים בגווני שלכת, כפפות משובצות ניטים ומטריות מרהיבות שידיותיהן עוצבו בצורת ראשי עופות למינהם כמו כלבי ציד. כריסטופר ביילי, המעצב הראשי של המותג, בחר העונה להתרכז בשורשיו שלו אשר ביוקרשר, והציג קולקציה על טהרת סגנונו הקלאסי של הג'נטלמן הבריטי. גווני התכשיטים- ירוק אמרלד או בורדו של אבני אודם לצד הבז' של מעילי הטרנץ' וגווני הזית של מעילי קווילט שהסתיימו על המותן, היו הרמוניים ונוגים להפליא. חולצה מכופתרת עם דוגמת ינשוף נראתה חריגה על רקע הסגנון הקלאסי, אך הוסיפה מעט הומור ועוררה תהיות בנוגע לפשרה.

Backstage @ Burberry

(מלמעלה למטה: בגדים ומטריות על קולבים מאחורי הקלעים, דוגמנים חוזרים לבגדים שלהם לאחר התצוגה, דרק בלסברג בחליפת ארגמן מברוקד ותיק של גויארד, הנעליים של ברברי לאחר התצוגה)

Christopher Bailey, all pictures ware taken by me

לאחר תום התצוגה, נהרו אורחיה אל מאחורי הקלעים, שם נמשכו החגיגות; האלכוהול המשיך לזרום והדוגמנים החלו לפשוט מעליהם את חליפות הקטיפה והסריגים אותם לבשו על המסלול על מנת להחליף לנעלי ספורט, ג'ינס וחולצת טי- "משהו נוח יותר". מתמחות בריטיות חרוצות מיהרו לארוז את הבגדים לשקיות ענק שחורות שנתלו על הקולבים שפוזרו לאורך קירות האולם. התקשורת הקיפה את ביילי כאילו הייה השמש במרכזה של המערכת הקוסמית ובמשך כשעה ארוכה, היה עליו להשיב לשאלות העיתונאים ולקבל את בירכתיהם של האורחים המוקסמים מהדגמים שעיצב (כולל חיבוקים ונשיקות). "רציתי ליצור קולקציה מסורתית, אך גם סקסית", ענה להם ביילי בתשובה לכיוון בו בחר העונה. דרק בלסברג (עיתונאי ווג), סוזי מנקס (מהאינטרנשיונל הרולד טריביון), טים בלנק (מStyle.com), אליונה דסקיבסקיה (לשעבר העורכת הראשית של הווג הרוסי) ועוד עורכי אופנה מוכרים פחות מGQ, שישבו קודם על ספסלי השורות הראשונות, המשיכו להתמנגל גם לאחר התצוגה, לפני שיצאו בדרכם לתצוגות של ג'ון וורבטוס ורוברטו קוואלי שהתקיימו מאוחר יותר.

(מימין- רוברטו קוואלי, משמאל- דולצ'ה וגבאנה)

אצל רוברטו קוואלי, זכה בנו של המעצב הראשי, דניאל, לטבילת האש הראשונה שלו כמעצב עבור המותג של אביו. דניאל, שמר על מראה "המאצ'ו האיטלקי" באמצעות פלטת הצבעים הכהה (שנשברה בעזרת נגיעות של כחול רויאל, ורוד וצהוב), חליפות קלאסיות (חלקן עם הדפסים) ומעילי העור שהציג. ביום שלמחרת, סיפקה מוצ'יה פראדה, קורטוב טוב של סלבריטאים, שבאופן כללי, נעדרו משבוע האופנה שבעיר. על שטיח הארגמן האימתני עם דוגמאות הערבסק שנפרס במרכזו של אולם התצוגות במטה הראשי של המותג, צעדו להם אדריאן ברודי, גרי אולדמן, טים רות וויליאם דפי לצד דוגמנים מן המניין. לבושים במעילים מחויטים בעלי רכיסה כפולה, חולצות צווארון לבנות שנלבשו מעל לגולף בצבע תואם ונעלי ערב שמחציתם עשויה גומי או שהושחלו מתחת לערדליים, הציגו הדוגמנים, כמו גם השחקנים, את אחת הקולקציות המוצלחות של המותג. למרות ההופעה האצילית והמראה האריסטוקרטי נוסח המאה ה19, הדמות שקיבלו על עצמם השחקנים לגלם בתצוגה הייתה זו של נבל מרושע, "שליט עריץ-דיקטטור. הייתה תחושה של 'ערפו את ראשם' בדמות שגילמתי", אמר ברודי לאחר התצוגה. פראדה מצידה ניסתה להעביר באמצעות הדגמים את הרעיון של "האון הגברי". "לבוש כוחני, בגדים אלגנטיים יהיו תמיד מקור לכוח כיוון שבגדים ואלגנטיות תורמים להילה של עוצמה", הסבירה המעצבת.

PRADA Fall/Winter 2012/13

תצוגת האופנה של גוצ'י, התקיימה לא רחוק מהגנים הציבוריים של העיר. שם כשעה קודם לכן, בקור מקפיא, התקיימה התצוגה של המעצב ג'ון ריצ'מונד, באוהל שנפרס במיוחד לצורך האירוע, לא רחוק מהברווזים ששטו באגם הסמוך. המעצב הבריטי בחר העונה להתרחק מסגנון ה"רוק-אנד-רול" המאפיין אותו והציג קולקציה בהשראת ה"קנטרי סייט" האנגלי. בתום התצוגה, זרמו האורחים לכיוון כיכר אוברדון אל הטרנקלין המחומם והעגלגל של גוצ'י, על מנת ללגום כוס משקה ולהתרשם מסידור הפרחים האימתני שנתלה במרכזו ונראה כמו עץ אשוח מקושט המשתלשל מהתקרה אל עבר מראה עגולה וענקית שניצבה במרכז הפואיה. קירות אולם התצוגות הקטן, יש לציין, חופו כולם במראות מבריקות והרצפה, כמו גם ספסלי הישיבה, כוסו בשטיח בעל גוון כחול כהה ועמוק. בין אורחי המותג העל האיטלקי נמנו פרנקהסזני, עורכת הווג האיטלקי, קרין רויטפלד, לשעבר עורכת הווג הצרפתי ואנה דלו רוסו, עורכת האופנה של הווג היפני, שענתה לשאלות התקשורת עד לרגעים האחרונים לפני תחילת התצוגה.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

המראה היוקרתי והאווירה הרשמית תאמו גם את הקולקציה שעיצבה פרידה ג'יאניני, המנהלת האומנותית של המותג, בהשראת "גראנג' בוהמיאני", כפי שהיא עצמה הגדירה זאת. "רציתי להוסיף אלמנט רך לגבר הנוקשה של גוצ'י. אני אוהבת את הרעיון הרומנטי של דמות המשורר המיוסר והדקדנטי מהמראה ה19, בעל הגישה הלא מתאמצת כשזה מגיע ליצירת הסגנון האישי שלו", הסבירה ג'יאניני. "היוקרה האינטלקטואלית" של מהעצבת, מצאה את ביטויה באמצעות מקטורני סמוקינג מקטיפה, מקטורנים עשויים בדי ג'קרד עשירים, ברוקאד, סאטן מבריק ואריגים קשיחים עם הדפסי פרחים וגוונים של כחול פטרול עמוק, ירוק בקבוק, חום ובורדו כהה הוצגו בליווי תיקי עור קרוקודיל. הלוק הדקדנטי שאפיין את הקולקציה, תאם את האווירה ששררה באולם כמו גם את אופיו של מותג היוקרה הנחשק.

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Runway

GUCCI Fall/Winter 2012/13 Backstage

בסוף התצוגה נעמדו רבים מהמוזמנים בתור ארוך שהוביל אל מאחורי הקלעים על מנת לברך את המעצבת הראשית. גם אני נעמדתי מאחוריהם, בציפייה לקחת חלק בחגיגות התוססות שלאחר התצוגה, בציפייה שמה שחוויתי "מאחורי הקלעים" בתצוגה של ברברי ישוחזר כאן גם הפעם. בתור הצלחתי לשמוע שיחה תמוהה ומשעשעת בין כתב האופנה של המגזין DAZED לבין בחור יפני, במהלכה ניסה הראשון להסביר לשני על המגזין, כיוון שזה מעולם לא שמע עליו. אולם עד מהרה הבנתי שחגיגות כבר לא יהיו פה; ג'יאניני, שירדה כנראה כמה קילוגרמים מהסטרס שלפני התצוגה, נראתה אצילית ונאווה במכנסי סאטן רחבים ומקטורן טוקסידו ארוך, בעודה לוחצת את ידי המברכים וחיוך מרוח על פניה. סביבה ניתן היה להבחין במאבטחים חמורי הסבר ששמרו על הסדר באולם, כמו גם על הבגדים והתיקים שנארזו ונתלו כבר על הקולבים הפזורים לאורך קירות החדר האחורי. אני, שהבנתי שהינה גם תורי מתקרב, התחלתי להביט ימינה ושמאלה, כאילו בניסיון למצוא נתיב הימלטות. ג'יאניני לא נמנית בין המעצבים המוערכים עלי והסט בו נערכה התצוגה, כמו גם הדגמים עצמם, הוכיחו את הניסיון שלה לשחזר ולהמשיך את אשר התחיל טום פורד במותג. לבסוף, בחרתי לתת לה את הכבוד הראוי לה, כמארחת ונציגת בית האופנה שאירח אותי ולחצתי לה את היד, בעודי משבח אותה על "התצוגה הנהדרת", לאחר שהצגתי את עצמי ככתב מישראל. היא והדובר המגונדר שעמד לצידה, חייכו מאוזן לאוזן ונראו מרוצים. אחר כך, התפנתה ג'יאניני לענות לשאלותיו של טים בלאנק ולהצטלם לקליפים שהתרגלנו לראות באתרים כדוגמת Style.com ודומיו.

MOSCHINO Fall/Winter 2012/13 and the Elephant outside

(אני לא מבין איך דבר כזה קורה- מימין- דגם של מוסקינו, משמאל- דגם של ז'אן פול גוטייה שהוצג שבוע אחר כך!)

קולקציית הגברים של המותג מוסקינו, התאפיינה גם העונה בהומור הסוריאליסטי שהפך למזוהה כל כך עם המותג; חליפות עם הדפסים לבנים, מקטורנים הפוכים, חולצות פיג'מה, חליפות בצבע ירוק רעל וכובעים שהזכירו את אלה של "בן האדם" מהציור המפורסם של מגרית, היו רק חלק קטן ממבחר הפריטים המשעשע שהציג המותג האיטלקי. האווירה ההיתולית והלא רשמית המשיכה גם מחוץ לאולם התצוגות כאשר הדוגמנים הואילו להצטלם יחד עם המעריצים שחיכו להם מיד ביציאה מאולם התצוגות. פסל גור פילים עשוי מחוטים בצבעי הקשת עמד בסמוך לאזור התרחשויות שלאחר התצוגה ונראה כתפאורה טבעית.

VERSACE Fall/Winter 2012/13

במרחק 15 דקות הליכה משם, לאורך רחוב ג'יזו, בו ממוקם המטה המרכזי וההיסטורי של מעצב העל ג'יאני ורסצ'ה, השתרך תור מכוניות אורך. מכוניות מרצדס שחורות נעמדו בכניסה לבית מספר 12 והורידו היישר לכניסתו המקורה של הבניין יורשים בריטים, שחים ערבים וחברי משפחה קרובים. אנה דלו רוסו, דאגה לרדת בקצה הרחוב על מנת שתוכל להפגין את מחלצותיה, (מעיל פרווה עשיר באורך מיני ונעלי עקב מרקיעות שחקים), בעודה מפלסת את דרכה בין המוני הצלמים שהמתינו בכניסה לאולם. בשעה 20:00(השעה בה הייתה אמורה התצוגה להתחיל), נראתה סוזי מנקס, עורכת האופנה של האינטרנשיונל הרולד טריביון, מדדהלה בעצלתיים לעבר הכניסה, תוך כדי סגירת פרטים טלפוניים אחרונים הנוגעים לראיון וכתבה אותה היא תכננה לפרסם בימים הקרובים (כמובן שמוזיקת התצוגה לעולם לא תתחיל להתנגן לפני שאושרו נוכחותם של מנקס ועמיתיה, עורכי האופנה החשובים האחרים, באולם). בתצוגה עצמה, צעדו הדוגמנים בחליפות ג'ינס עם צווארוני פרווה בצבעים בוהקים של צהוב, ורוד וירוק, כותנות שינה גבריות מודפסות וצבעוניות, חליפות ומעילים בצבע אדום פרג לוהט או הדפסים עליזים של פרחים. מעילי עור מעוטרים בניטים, ז'קטי ג'ינס מקושטים בשלשלאות וחולצות תחרה שחורות היו אזכור גס לשנות השמונים בהן שגשג ופרח המותג. באותה שעה בדיוק, בקצה השני של העיר, חגגו להם קומץ האנשים שלא הוזמן לתצוגה הדקדנטית של ורסצ'ה, ב"אפטר פארטי" של Dirk Bikkembergs, במסעדה היוקרתית Eat's אשר ממוקמת בכלבו הבוטיק היוקרתיExcelsior, שנסגרה לצורך האירוע. הדוגמנים, המתאבנים המשובחים והאלכוהול שזרם, הצליחו להדיר כל תחושות קיפוח או החמצה שהיו עשויות להתעורר בקרב החוגגים שלא זכו לראות את דונטלה ורסצ'ה, ממשיכה להחיות מחדש את המותג של אחיה.

חג החירות

פסח, והמחשבה על סיפור ההגדה, תמיד מחזירים אותי לקולקציית ההוט קוטור אביב/קיץ 2004, שעיצב ג'ון גליאנו לבית כריסטיאן דיור. לדעתי, הייתה זו הקולקציה הטובה ביותר מבין אלה שהציג המעצב בעשור האחרון, למרות הפרשנות המילולית של תקופת הפרעונים ומצרים העתיקה, נושא שהיווה את ההשראה עבור התצוגה. הדרך לתרגם כל פריט בקולקציה, שיש שיסווגו אותה בקטגוריית עיצוב תלבושות ולא כאופנה, לבגד "מוכן ללבישה"- היא ארוכה, אולם המורכבות המרהיבה והיופי הגלום בכל פריט הם עוצרי נשימה. ואכן, יתכן כי מטרתה היחידה הייתה לשמש כמפגן כוח ולהציג לראווה את יכולותיו של בית האופנה ומעצבו הראשי (מטרה שהופכת לגיטימית ומקובלת ברגע שמדובר על עולם התפירה העילית), ואם כך, אז ניתן להכתירה כהצלחה כבירה. הגדולות והנצורות שעשה ג'ון גליאנו בבית כריסטיאן דיור (ובקולקציה זו בפרט), בתקופה שבה המינימליזם, הפרקטיות והנתונים הפיננסיים הפכו לדבר היחיד המניע את גלגליהם של בתי האופנה, ראויים לדעתי להיות מסופרים מדי שנה, כמצוות "והיגדת לבניך" של ערב פסח.

Christian Dior Haute Couture Spring/Summer 2004

אלמלא התקרית המביכה שעלתה לו בכס המעצב הראשי במותג, היה יכול גליאנו להמשיך לכתוב את קורות עליית הסיפור הנ"ל מדי עונת תצוגות. אבל בימים אלה, הוא עסוק מידי במלחמה כנגד דחפיו ההרסניים והתמכרותו לאלכוהול לא פחות מאשר המאבק המשפטי וטיהור שמו כגזען. אין לי ספק כי לאחר שהדי הפרשיה ישכחו, יוכל גליאנו לחזור ולהמשיך לעצב בגאונות כאילו דבר לא קרה, אם לא עבור בית דיור, אז עבור בית אופנה אחר ואולי עבור קו עצמאי חדש ששיא את שמו (לא "ג'ון גליאנו", אלא משהו אחר, כי שם המותג הזה כבר שייך לLVMH). אני בכל אופן כבר סלחתי לו, ואני גם מניח, שכל לקוחותיו היהודיות העשירות של המותג (שעלבונן עשוי היה להיות הגורם שהוביל את מנהלי המותג לפטר את גליאנו מלכתחילה), שנאלצות ללבוש את הזוועות בניצוחו האומנותי של ביל גייטן, מוכנות לסלוח ולקבל את גליאנו בזרועות פתוחות מבלי להתלבט יותר מידי.

(תמונות נדירות מתוך האטליה של כריסטיאן דיור המציגות את תהליך העבודה על הקלקצייה לצד תמונות מהמסלול.

היה די מרגש למצוא אותן...)

ג'ון גליאנו הוא לא המעצב היחיד שעסוק בימים אלה במאבקים משפטיים תובעניים. כריסטיאן לבוטון, מנהל במשך כשנה טביעת ענק כנגד בית איב סאן לורן, על שפגעו בזכויות היוצרים הבלעדיות שלו על ה"סוליה האדומה", אותה רשם כ"סמל מסחרי" בשנת 2007. מאז, מתנצחים עורכי דינם של הצדדים בנוגע לזכותו של המעצב להכריז בעלות על גוון צבע. למרות פסיקת בית המשפט לטובת הנתבע, לבוטון מתכוון להמשיך במאבק. קרב נוסף שהחל לאחרונה באותה הגזרה, מחלקת הנעליים, היא התביעה שהגיש בית האופנה Gucci כנגד המותג Guess, על שהעתיקו מהם דגם נעל ספורט עשויה מבד קנבס מעוטר במונוגרמת המותג וסרט פסים אדום-ירוק לצידה. משפחת מרציאנו, מייסדי המותג, מסרו בתגובה לתביעה שהתפרסמה בפומבי רק בשבוע האחרון, כי הם שואבים השראה ממותגי אופנה רבים, לא רק מבית גוצ'י. לי עדיין לא ברור מי בכלל רוצה ללבוש נעליים עם מונוגרמות של מותג כלשהו? צמד ליצנים נוסף שהחליט לבחון מקרוב את ספסלים בתי המשפט הם דולצ'ה וגבאנה, שתבעו חנות תכשיטים מדרום אפריקה על שהחליטה להשתמש בשמם לאחר עיוות קל וכינתה את עצמה "דולצ'ה אנד בננה" ב12 השנים האחרונות.

(כריסטיאן לסוטון אוהב את הנעליים שלו יותר מידי, סטפאנו דולצה ודומניקו גבאנה לא אוהבים בננות)

חופש אומנותי הוא עיקרון שכל מעצב צריך לשמור עליו בקנאות. מצד שני, זכויות על קניין ומקריות הם עקרונות חשובים לא פחות. קוקו שאנל, לדוגמה, ראתה את ההעתקים שיצרו מעצבים אחרים לדגמיה כמחמאה. "ברגע שמעתיקים אותך, אתה יודע שאתה עושה משהו טוב", הייתה נוהגת לומר המדמואזל, שהייתה ידועה בעצמה כגנבת רעיונות לא קטנה (יש הטוענים כי את הקונספט של "השמלה השחורה הקטנה" העתיקה ממאדם ויונה ועבור עיצוב התכשיטים המזוהים איתה לא פחות מהLBD, שאבה ההשראה מתופרת שהעסיקה והייתה קרובה למשפחת הצאר הרוסי אך נמלטה לפריז לאחר רציחתו). היות ובכל זאת מדובר בפוסט המוקדש לפסח, אאחל לכם, קוראיי, שתזכו לחירות מכל סוג שהוא בכל תחום מחייכם.

חג שמח!