יענטל והרשל באו מהשטעטל, לאן? לניו יורק כמובן.

לאחים כהן יש סגנון משלהם, יותר נכון שפה שלמה שרק הם ואנשים כמוהם מבינים. מי שיכול לדבר אותה, ימצא בסרט הזה הנאה צרופה, ומי שלא, יאלץ לנווט בין הברור לנסתר, המואר לאפל ולנסות לצקת מסר ממשי לאווירה, הלך הרוח, ההווי והרגשות, ששני הבמאים המוכשרים הללו יודעים להעביר כל כך טוב. הבעיה, זה לא כל כך פשוט.

לארי, הגיבור הראשי בסרט, נקלע לתקופה שניתן להגדירה כ"משבר": אשתו עוזבת אותו לטובת חבר קהילה אחר, הוא נאלץ להתמודד עם השאלה המוסרית שבלקיחת שוחד, לקבל קביעות בעבודה ולזכות למעט הערכה מילדיו (האחד מוטרד מבעיות הקליטה של הטלויזיה והשנייה בעלת טקסים הקשורים לטיפוח וחפיפת הראש) ומהאנשים שבא איתם במגע.
העלילה הולכת ומסתבכת והסיטואציות הופכות למוזרות וחסרות פשר יותר ויותר. לארי, שחי בקהילה יהודית דתית בארה"ב של שנות ה60', מנסה למצוא את התשובות אצל כמה רבנים, אך פרט לסיטואציות מגוחכות ואבסורדיות, אין להם כל כך מה להציע לו. אפילו עורך דינו, ששולח אותו גם הוא לרב, נאלץ לתפקד באחת הסצנות בה פורץ לארי בבכי- כפסיכיאטר.
לארי, פרופסור ומרצה למתמטיקה, לא מצליח להבין כיצד לנהוג, איך לפתור את הבעיות שלו ומה לעזאזל אלוהים מנסה לומר לו בפרשת חיים זו של חיו. הסרט, מאתגר את הצופה בשאלות שלאף אחד אין תשובה עליהן, אפילו לא לאלוהים. דת, אמונה והאופן בו מתנהג היקום, לא מוסברים ע"י המתמטיקה, כפי שהאמין לארי. (זהירות ספויילר!!!! דלגו לפיסקה הבאה!) לבסוף הוא ניכנע לתנאי המציאות, מקבל את השוחד שנותן לו תלמיד קוראני עילג ומעביר אותו את הקורס. התוצאה- הוא מוזמן לפגישה דחופה עם הרופא בעקבות תוצאות רנגנט, ואל העיירה מגיעה סופת טורנדו. בין אם הקשר נסיבתי או אם לאו, ללארי התשובה ברורה.

אי אפשר להתעלם מהסגנון המשובח של הסרט: התפאורה, התלבושות האוטנטיות והאווירה היהודית הגרוטסקית שנוצרת ע"י בגדי הלבוש האופיניים לתקופת סוף שנות ה60 ושלל של דמויות שמזכירות את לארי קינג, גולדה מאיר או וודי אלן. הופעתם החיצונית המדויקת שגובלת בסטריאוטיפ ליהודי הגלותי האמריקאי, עם המשקפיים המיושנים, היידיש, שיעורי העברית, בית כנסת, הבגדים הצנועים והמחוות, תנועות הידיים, חיתוך הקול, הלחה והקול הגברי של אישה קשישה עם שומה שעירה וקול בס.
הסגנון הזה, של ה"ג'ואיש קידס" הפך למאוד אופנתי לאחרונה. אותו סגנון המכונה "הגיק שיק" ונראה פחות או יותר כמו שהתלבשו הנערים בברוקלין בשנות ה60-80'- מכניס הרבה כסף ל"אמריקן אפרל" (זיהיתי לפחות שתי חולצות שלבש אחד הילדים שהיו משם). האוירה שיצרו הבמאים בסרט היתה כל כך מוחשית, עד שכמעט וניתן היה להריח את ריח הנפתלין והטחב שעולה מבתיהם של הזקנים הללו.
מי שצמא לעוד מנה מסטייל ה"ברוקלין בוי" יוכל למצוא סיפוק רב בבלוג "מר מורט". הבלוג נכתב ע"י מרדכי רובינשטיין שעבד כיחצ"ן של מותג האופנה "ג'ק ספייד". רובינשטיין מצלם את העוברים והשבים ברחובות ניו יורק הלבושים בטוויד כבד, חולצות פלאנל משובצות, נועלים לופרס חומות ומרכיבים משכפי "בגין" עבות עדשה ומסגרת. בבלוג תמצאו גם זקנים חביבים וגבירות נחמדות לבושות בחצאיות ארוכות ועונדות תכשיטים כבדים מזהב, כמו אותן דמויות שהיו יושבות ש"אצל יודית" (ז"ל) בגן העיר, מעשנות עצמן למוות ומרכלות באופן מלא חן וחסר עכבות. מקסים. ביקור בבלוג שלו, יספק הצצה מדויקת להלך הרוח בסרט.

אפשר להסתכל על הסרט הזה בכמה זוויות ראיה: האחים כהן מצליחים להעביר את אורך החיים היהודי באמריקה של בשנות ילדותם בצורה מדוייקת ומשכנעת לאין ערוך. התקופה היא תקופת נעוריהם, אבל ברור שזהו אינו סרט אוטו-ביוגרפי. הוא מספר את סיפורו של בני דורם של הבמאים, את החברה בה גדלו, את המנהגים או השאלות שעלו בחייהם ועיצבו אותם. הסיפור העלילתי אולי לא משנה. עצם העובדה שכולנו יכולים לזהות את הדמויות הללו בסביבתינו הקרובה ולהרגיש את החוויה שמנסים הבמאים להעביר, היא שהופכת אותו למעולה.
הסרט מעביר את הרגשותיהם ומדבר אולי יותר מכל לבני הנוער האמריקאים של היום. מצד אחד הם סולדים מזקנים שלומדים תורה בפה מלא שינים תותבות ואוכלים דג מלוח, ומצד שני מוקסמים מהתרבות היהודית והיידיש ומנסים לשמרה. להקות יהודיות (שמונות גם חברי להקה לא יהודים) השרות שירי יידיש, קבוצות תיאטרון יהודי המונה בני נוער רבים ואפילו סגנון הלבוש ההוא שמצליח כל כך בארץ ויותר- בניו יורק. כולם הם הוכחה לניצני תרבות מתחדשת, מעין פראפרזה של היום על מה שהיה בעירה הגלותית, בשטעטל.
למרות שלא יצאתי עם מסקנה מגובשת לשאלה: מה הסרט רוצה ממני?! נהניתי ממנו מאוד: הסגנון, הבימוי המעולה, הדמויות הססגוניות והיידיש- הכל כך מוכר. זהו אחד הסרטים, שכדי לקבל מושג ממנו, נאלץ כנראה לראותו שוב, וההרגשה שלי, שבכל פעם נתקל בפרט חדש ואלמנטים שלא שמנו לב אליהם קודם או דבדים עמוקים יותר. הוא באמת מלא ועשיר בפרטים מצחיקים, מעניינים ומלאי כפל משמעויות.

קארין רויטפלד וחיות אחרות

שיתוף הפעולה המדובר בין " Opening Ceremony" והסרט "ארץ יצורי הפרא"- הוליד קולקציה מוזרה של פרוות סינטטיות לנשים הכוללת חצאיות, וסטים, מעילים, אוברולים ואפילו דגמים מוזרים עוד יותר לגברים. היזמים צירפו גם קולקציה של תכשיטים לכל הסיפור. המחירים- גבוהים בהרבה מאלה שאנו רגילים אליהם כפריטים נלווים לסרטים, (כמו כוסות מיקי-מאוס או בושם סינדרלה) אבל מי סופר, השאלה היא מי יקנה אותם? הם אולי מחממים אבל אין להם שמץ של חן.
הייתכן שעומד כאן צד שלישי בכל הסיפור? לאחר שצפיתי בקולקציה ובדמות הראשית, לא יכולתי להתעלם מהדמיון שלה לקארין רויטפלד, העורכת הידועה. זו ממש לא בדיחה. תווי הפנים של הייצור המוזר בסרט הזה, מייד הזכירו לי את אלה של הייצור המוזר הזה מווג הצרפתי. רק תסתכלו על האף הבולבוסי, הפיגמנטציה המוזרה סביב העניים והשער הלא מסודר בצבע השטני.
יותר מזה, סגנון הלבוש שלהן גם בו יש מן המשותף: כאן, בתמונה של רויטפלד בשורה הראשונה של תצוגת האופנה של Fendi 2009, היא לובשת מעיל פרווה (סנטתי או לא, למי אכפת?) שנראה דיי דומה למעטה הפרוותי של הדמות.
ושוב, בדומה לסרט "שר בטבעות", בו יצרו דמות הדומה לנשיא רוסיה לשעבר, פוטין, גם כאן מופיעה דמות המזכירה את העורכת הראשית של ווג הפריזאי. אומנם הדמויות בסרט נוצרו בהשראת ספר ילדים שנכתב ב1963 (9 שנים אחרי שרויטפלד נולדה), היתכן שיש לקשר בין רויטפלד לבין קולקצית בגדי הפרווה? (אולי כעורכת אופנה משפיעה).
קונספירציה או צרוף מיקרים, אותי זה הצחיק.

Editor's note:

*את הסוגיה הזו, כאתנחתה קומית או סתם פלפול פיקנטי, רציתי להעלות פה כבר לפני זמן רב, בחיי! אבל מידת הרצינות שבה הקולקציה הזו נידונה בכתבה שפרסמה הילה אוחיון ב"גלריה" של "הארץ" דחקה אותי לעשות זאת כעט.
*בכתבה נרשם: "הקולקציה בהשראת "ארץ יצורי הפרא". נוצרה בשיתוף הבמאי", ואני חייב להוסיף : "ובתמיכתה של קארין רויטפלד".
*על פרוות, נושא שאני נושא כלפיו תשוקה עזה- אכתוב פוסט נפרד. וזאת כדי להעניק להן את הכבוד המגיע להן, עד אז נסתפק בסינטטי.

הפטרונות החדשות של האופנה העילית

לאחר צפייה בקליפ החדש של ריאנה, אפשר לחשוב שמרגיאלה עושה לה סטיילינג. הוא אומנם פרש מעיצוב האופנה למותג שלו, כך אישרו דוברי המותג בשבוע שעבר, אבל נראה שתמיד יהיה שוק לבגדים שלו, לפחות אם תשאלו את ריאנה, לידי גאגא או בייונסה- שמסתמן שכולן בקטע.
אחד הטיעונים שאני משתמש בו כדי להצדיק קיום בגדים אוונגרדים ו"הוט קוטור" היתה בין השאר, שימוש בקליפי מוזיקה וסרטים. ואכן, לאחרונה טענה זו מוכחת יותר מכל. הנסיונות של כוכבות וזמרות להביא משהוא חדש, פורץ גבולות, נועז ומזעזע משתלבים מצוין עם אותו דחף יצירתי ומשובח של מעצבים מוכשרים. כך, בגדים שהקהל הרחב היה אומר עליהם: "מי המפגר/המשוגע שילבש את זה ברחוב?", זוכים לכבוד ולחשיפה המגיעים להם. בתמורה, הם מעניקים לזמרת תדמית אופנתית, מעודכנת, שונה וייחודית הקורצת לקהל רחב וצעיר יותר.
הרבה מומחים וכתבי אופנה נחשבים מיהרו להספיד את הקוטור, כבר לפני יותר מ30 שנה. הנסיכויות הנעלמות, התרבות והערכים המשתנים, אורך החיים המודרני- כולם היו ראשי הפרקים לטענות המועלות בנוגע ל"סוף עידן ההוט קוטור". סגירה של בתי אופנה, צמצום קוי הקוטור וקיצור שבוע האופנה המוקדש לו, היו ההוכחות התומכות לטענות הנ"ל. אבל דווקא הנסיקה של זמרות וכוכבות צעירות, בנוסף לנהיה שלהן אחר זהות ייחודית וסגנון לבוש חדשני, יכולה להיות האור שבקצה המנהרה.


בקליפ החדש שלה, ריאנה, שהפכה לחביבת המעצבים ולבעלת כסא של כבוד בשורות הראשונות, החליטה הפעם מעצב חדש בשם: Bryce D’Anicé Aime. בריס, שהספיק כבר להלביש את ה" The Pussycat Dolls", בוגר Central Saint Martins, הציג את קולצית החורף שלו ל2010 בשבוע האופנה האחרון בלונדון ופתח חנות חדשה ברובע Knightsbridge היוקרתי. היא מכנה את סגנון הלבוש שלה בקליפ: "couture-military". אמין, שמעטי מעט שמעו את שמו או על יצירותיו, התפרסם בין לילה. הוא זכה לכיסוי תקשורתי נרחב ושמו החל להתגלגל על לשונן של נערות ברחבי העולם. (וזו לא הדוגמה הראשונה, היו כבר תקדימים...).
לידי גאגה, היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר בתחום. הדיון שהיא מעוררת בזכות התלבושות יוצאות הדופן שלה והסגנון המיוחד הלא עקבי עלה השבוע בין שורות "הניו יורק טיימס". גאגא כבר לבשה את כל המעצבים בזאנר המדובר: גרת פיו, מרג'יאלה, קסטלבלז'ק, מוגלר ועוד. כמוה גם ריאנה, שצולמה אין ספור פעמים במיטב מחלצותיו של בלמן, פיו וז'אן פול גוטיה. הסגנון המייחד אותה יותר אדגי, רוקיסטי פנקיסטי אפל שכזה, לעומת הגישה המתקתקה- חבובתית- דראג קווינית זוהרת של "הלידי". ביונסה חתמה עם אליל שנות השמונים, טרי מוגלר, לשיתוף פעולה בילעדי לפני סיבוב הופעותיה הקודם, אך התנסתה גם באחרים. הראשונה שעלתה על מחרה הזהב הזה הייתה מדונה, שאימצה את זאן פול גוטיה (ואולי זה היה להפך?). כך נולדה חזית החרוטים שתפסה מקום של כבוד בפנטאטון האופנה. (פספסתי מישהי?). אפילו האדריכל המגלומן, פרנק גרי, עיצב ללידי גאגא כובע אותו חבשה באחת מהופעותיה ונמכר במכירה פומבית אח"כ. הייתכן שאפילו האדריכלים הנודעים בסנוביותם ובגישתם המזלזלת לעולם האופנה (בטענה שזהו עולם נחות ורדוד) איתרו את הפוטנציאל שבסלבס המחפשים אופנה אוונגרדית ושונה? אם גרי פרנק, הידוע בעיצוביו העתידניים, הנועזים והשנויים במחלוקת החליט להשתמש בגאגא כדי לקדם את עצמו, כנראה שבכל זאת יש בזה משהו.
הייתכן שלזמרות הללו, שרבים מלגלגים על סגנון ויכולות השירה שלהן, יש יותר השפעה משחשבנו? האם הן באמת מסוגלות לחולל שינוי באופן שאנו מתלבשים ביום יום? האם הבחירות שלהן יעזרו להציל תעשייה שלמה שהולכת ודועכת תחת תכתיבי אורך החיים המודרני וכל מה שנגזר ממנו?
גם אם כן וגם אם לאו, הן מאתגרות את פקעיות הטעם האופנתי שלנו ודוחקות את גבולות המקובל והמוקצה בצורה מעניינת ולעיתים אפילו מסעירה.

כמו שקית הפתעות.

השנה, יתלו נשות ארה"ב את הנעליים הללו מעל האח. כמיטב המסורת, ליד הגרביים האדומות של ילדיהן (ואולי גרבי הספורט של הבעלים שלהן).
העולם הנוצרי חוגג את חג המולד, ולא נראה לי שיש פריט יותר טוב מלשלב את מסורת המתנות ותלית הגרבים מעל האח מאשר הטרנד החדש בתחום ההנעלה.

משמאל למעלה, בכיוון השעון: באלי, נינה ריצי, נינה ריצי, דולצה וגבנה.

זן חדש בממלכת הנעליים, הולד בעונת התצוגות האחרונה לקיץ 2010: מגפונים עם גרביונים או גרביים של ממש וכיווץ בקצהן. אולי זו התשובה לגרביים הנגרבות מתחת לנעלי העקב (שכבר סיפרתי לכם שזה הולך להיות טרנד בולט בקיץ הבא) ואולי זה רק דור חדש של המגפונים נטולי החותם, שאני אישית ממש לא מתחבר אליהם.
הנעל, כשלעצמה נראית קצת מוזר, פתוחה באצבעות, בד רשת או קטיפה שחונק את כף הרגל והכיווץ הזה ליד הקרסול שמסכן את הנועלת אותן בהערות כמו "לא, יש לה סתם קרסוליים נפוחים ובצקתיים".

האופציה המועדפת עלי מבין הנ"ל היא זו של נינה ריצי. התחרה העדינה והנשית, העקב הויקטוריאני המעוקל, סרט הקטיפה העדין והרומנטי והעובדה שקצות האצבעות נותרות מוגנות בבטחה.
לשאר העיצובים כנרא יקח לי זמן להתרגל!

Merry Christmas!

Cinema Chanel

עוד לא הספקנו להתאושש מהסרט האחרון על חייה של האישה הבולטת היותר בתחום האופנה במאה האחרונה, גבריאל שאנל, וכבר יש חדשות בגזרה זו.

*לקרל לגרפלד יש כנראה פיקסציה לטרנד הסרטים. בין הסרטונים הקצרים שניתן למצוא באתר של Chanel, קרל לגרפלד ביים גם סרט העונה לשם :"Vol de Jour". בסרט, ניראים הדוגמנים Lara Stone & Baptiste Giabiconi פושטים על חנויות שאנל ברחבי העיר, מעין זוג פושעים, אבל עם הרבה שיק. אם לגנוב- אז רק שאנל.

*בימים אלה יוצא לאקרנים סרט צרפתי חדש על קוקו שאנל 'Coco Chanel & Igor Stravinsky' , בכיכובם של Anna Mouglalis ו Mads Mikkelsen ומבוסס על הרומן Coco & Igor של Chris Greenhalgh. אם חשבנו שתיקי ה2.55 כבר לעוס, מה נומר בנושא סרטי האופנה בכלל, ואלה על קוקו שאנל בפרט. לא שמענו כבר כל מה שיש להם לומר? כמה יחסי ציבור הם צריכים?

Editor's note:

בעוד שורות אלה נכתבות, עובדי שאנל לא נהנים מצעידה על השטיח האדום בבכורת הסרט, אלא מתקהלים להפגנה מול מישרדיה הראשיים של החברה בפאריז במחאה על תנאי העסקתם. למכור תיק 2000$ אבל לקפח זכויות עובדים? יופי של קוד אתי.
כנראה שהם כן צריכים הרבה(!) יחסי ציבור!

הפסקת עשר

כדי להנעים לכם את הפסקת הקפה בעבודה או לקרב אותכם לעונג השבת, אספתי כמה ידיעות מעניינות מהשבוע שעבר:

*טלאים, וזה מקסים! בעזרת תלאים, אפשר לעצב גםם ריהוט צבעוני, מיוחד ודקדנטי. לא שמיכת סמרטוטים שהכרנו.

*How low can you go? אנדרה לאון טלי ישמש שופט בAmerican Next top model.

*מרי קייט ואשלי בעשור האחרון: להתבגר, להתגבר ולהתלבש מול עדשות המצלמה.

*יותר מידי מיק-אפ: ניקול קידמן לא יודעת מתי להפסיק...

*Missoni עיצבו נעליים לקונברס.

*Jeffrey Monteiro יהיה המעצב החמישי שימלא את תפקיד המנהל האומנותי של בית האופנה Bill Blassשנפתר ב2002. בית האופנה נסגר בשנה שעברה וכעט כנראה נמצאו משקיעים המעוניינים להחיותו מחדש.
כנראה שכיום לא נולדים בתי אופנה חדשים, רק עושים החייאות לכאלה שגוססים.

*דולצה וגבנה הופיעו בסרט "Nine" בתפקיד שני קמרים. מעניין מה הייתה ההרגשה?
מישהו אמר כמו זונה בכנסיה?!

*כדאי להציץ על הפקת האופנה של "ידיעות אחרונות" בכיכובה של גלית גוטמן ב"7 ימים". הם צירפו לגליון משקפיים תלת מימדיות. גימיק זול, אבל הסטילינג נחמד.
בכותרת נכתב: "זה היה העשור שבו הסטייליסטים הפכו לכוכבים, שבו אימצנו טרנדים בחדווה מהאינטרנט, שבו נעלנו ונגעלנו מנעלי הקרוקס, שבו פרצו המעצבים הצעירים לקדמת הבמה".
(דיי מזכיר לי את הפוסט שכתבתי על סיכום העשור בסדרות הטלויזה).

גריס קודינגטון גונבת את ההצגה (הסרט, לייתר דיוק)

נראה שאחרי חודשים של צילום ומעקב אחרי כל צעד ושעל של אנה וינטור, אפילו לבמאי של הסרט "גיליון ספטמבר", העוסק על "מאחורי הקלעים" של תהליך הוצאתו ועריכתו של הגיליון המשמעותי והגדול ביותר של "ווג" בשנה, נמאס מאנה וינטור.
לכאורה, נראה היה שהסרט עוסק באנה, או לפחות כך הוא שווק במסעות יחסי ציבור אגרסיבים. ובצדק. אין דרך בטוחה יותר להבטיח לסרט הצלחה כבירה מאשר לרתום אליו את שמה של האישה המשפיעה ביותר בתחום האופנה בארה"ב ואולי בעולם. המסתוריות וההימנעות מראיונות שלה וחשיפה לאור המצלמות יתכן ואחראיים לעניין ולסקרנות שמעוררת דמותה בקרב הקהל ומכורים לאופנה. הספר שהפך לסרט, "השטן לובש פראדה" משך כלפי וינטור נחילי אש והצית את העיסוק והעניין בדמות האסרטיבית, הקשוחה מלאת התחבולות והעוצמה- מושא לחיבה ע"י כל שוחר אופנה או סתם חובב דרמה עליז.
העניין הגובר של הציבור הרחב באופנה, האנשים העומדים מאחוריו והמשיכה אל הכוח, הכסף והיופי שבתעשיית מגזיני האופנה יכלו להיות תפאורה מצוינת לסרט תיעודי העוסק באנה, כך לפחות ציפיתי.
אבל מצפייה בסרט, נראה שאנה אינה העומדת במרכזו. גם לא בגדי הפקות האופנה היקרים שרבים מאיתנו יכולים רק לחלום עליהם. יופי, עיצוב, דוגמניות מושכות והצצה לעולם שכולו כסף אסטטיקה ועוד יופי בלתי נדלה, לא היו הגורם שהתיר עלי רושם .
אולי, עבור הקהל הרחב, הסרט באמת מביא הצצה לעולם שלא הכירו. אני בתור בחור הצמא למידע על תחום זה, שמעתי כבר הכל. ה BBC הפיק לפני כ 10 שנים סרט תיעודי על אנה וינטור, שמשודר בערוץ BBC PRIME"" מדי פעם. בסרט הנ"ל ניתן לשמוע את אנה חוזרת על אותו התקליט: לדוגמה על הסיפור שאביה, עורך מצליח, החליט עבורה בגיל צעיר במה תעסוק בחייה. הסרט גם מראה את ההשפעה שיש לה על עבודתם, קידומם ועתידם המקצועי של מעצבים כמו לגרפלד, גליאנו וגאן פול גוטייה. על המהפכה שיצרה בנושא פרוות וההחלטה להציג סלבריטאים שהחליפו את הדוגמניות על שער המגזין (והביאו לסיומו של עידן הדוגמניות ה"גלמהזוניות"). הוא מציג את התנהגותה, הרגליה ואפילו את יחסה לעובדים תחתיה (עורכים בעיתון או הנהג הפרטי שלה). החידוש היחיד של הסרט החדש הוא האופן בו מציג הבמאי את אנה כאנושית ופגיעה. הדבר בולט ביותר כאשר היא מספרת על אחיה המצליחים, כל אחד בתחומו. היא מציגה אותם כאינטליגנטים ומוכשרים, ומצטטת את יחסם אל המקצוע שלה כמשחק ילדים או תחום שולי וחסר חשיבות.
אבל בסרט זה, גריס קודינגטון, דוגמנית עבר אדמונית וסטיליסטית בהווה- היא שכובשת את לב הצופה וכנראה גם את ליבו של הבמאי. שמה- אינו יכול להעיד עליה בצורה ממצה וטובה יותר, גרייס= חן. ויש לה ערמות מהחן הזה.

הדינמיקה והיחס שלה לצוות ב"ווג", התמיכה שהיא מעניקה להם, האווירה הנינוחה שמשרה סביבה. גם האופן בו היא מתנהלת, כל כך מנומסת ומעודנת בהשוואה לתוקפנות והאגרסיביות העצורה שמופנית מצד וינטור לכל עבר (אגב, שתיהן התחילו את הקרירה ב"ווג" באותו הזמן). בנוסף בלט גם היחס החם שלה כלפי צוות הצילום- שיכול להיות מטרד רציני במצבי הלחץ והמשברים המזדמנים בעת יצירת הגיליון. אך לא, גם כאשר צריכים לסגור הפקה תוך יומיים, היא מצליחה לעמוד במשימה בצורה יעילה, לתת תוצאה אטרקטיבית ואפילו לכלול את צוות הצילום של הסרט וכך להפיק מהם את המיטב.
גרייס, נראית שונה מכל הבובות המפוחלצות בתעשייה: שערה אינו חלק או בלונדיני - הוא אדמוני ואפילו נפוח ומבולגן, היא אינה לבושה לפי צו האופנה אלא לבושה בבגדים שחורים וצנועים. אינה נועלת נעלי עקב אימתניות אלא סנדלים שנראים יום יומיים (של פראדה בד"כ), גזרתה אינה דקיקה ורגליה עבות ונראות בצקתיות לעיתים. התאונה שעברה בצעירותה קטעה את קרירת הדוגמנות שלה ואילצה אותה לעבור שלל ניתוחים פלסטיים שהותירו את חותמם על פניה (כמו השתלת עור בעפעף שמאל שלה שהניבה תוצאה פחות ממושלמת).

(עבודותיה של גריס מושפעות מעולמה: חיבתה הרבה לחתולים, הגנון הכפרי, מרקמים וטקסטורות. למעלה: מתוך הפקה לכבוד גרייס או בהשראתה, מתוך גיליון ווג בכיכובה של הדוגמנית קרן אלסון)

למרות הכל, היא הצליחה לטפס בסולם התפקידים עד לעורכת האופנה הבחירה והמשפיעה בעיתון. לסטייליסט המתחיל, סטיבן, שנתקל בקשיים מול הוד קשיחותה, וינטור, יש לה כמה טיפים בנושא הישרדות וביסוס המעמד בתחום: עליך להיות עקשן ולעמוד על שלך התחום הזה, לא להתפשר על הטעם העיצובי, האמירה והסגנון שלך. אסור לך לתת לאנשים ,לשחק בך. אתה צריך ללמוד לגרום לאנשים להקשיב לך, להשאיר את חותמך ולמצוא את מקומך בתעשייה הזו. להוכיח את הצורך בך, אחרת, תאריך התפוגה שלך קרוב משתוכל לדמיין.
דמותה של גרייס העלתה בי תובנות רבות. המסר שלה ברור ומחמם את הלב. התוקפנות נובעת מפחד וחוסר בטחון, לפעמים גם תסכול. אין צורך לקלקל את עצמך במניירות מיותרות, היה שלם עם עצמך, אדיב ובעל מזג טוב, חם ואוהב. היה פתוח ולבבי כלפי סובביך ומקומך, לא רק ב"ווג", יהיה שמור.

Editor's note:

*לנוחיותכם: חלק הראשון והשני של הסרט (!) לצפיה online.

*מוגש כשירות לקוראי הנאמנים :)