Post Sandy

עד לא מזמן, הסנדי היחידה שהייתה מוכרת ל"אינסיידרס" של עולם האופנה הייתה קרופורד. אבל איתני הטבע וההתחממות הגלובלית אילצו אותם להתמודד עם כוחות חזקים מאלה של אנה וינטור ורוחות קרות בעוצמה גדולה יותר מאלה המנשבות בין קרין רויטפלד ועמנואל אלט. הסופה "סינדי" שהתחוללה בניו יורק עד לפני כשבוע, הציפה את רחובות ניו יורק, השביתה את התחבורה הציבורית ושיבשה את אספקת החשמל במנהטן. תושבים מן המניין נאלצו להסתגר בבתיהם בתקווה שלא יוצפו, תוך שהם מצוידים בציוד לשעת צרה, כולל ערמות מגזינים להפגת השעמום (כאן, הפרינט ניצח את האינטרנט- תושבי העיר וויתרו באופן זמני על הגלישה ברשת לטובת שייט בין הסלון למטבח). וכמו שהמגזינים עצמם מצאו בית חם וניצלו מגורל ההרטבות וההתקמטות שהיה נגזר עליהם, אילו היו נשארים בדוכני המגזינים שברחוב, גם העומדים מאחורי הוצאתם דאגו להתמקם להם בבטחה במקום מקורה, חמים ויבש.

 

אנה וינטור העתיקה את משכנה באופן זמני ל-The Mark Hotel הממוקם ב-Upper East Side הרחק מביתה אשר בWest Village, ונאלצה לחגוג בו גם את יום הולדתה ה63 (בשישי שעבר. וכך היא נראתה לבושה ב5 בעלי חיים שונים). אותו המלון שימש מקלט גם עבור קרין רויטפלד, ששהתה בניו יורק באותו הזמן בדיוק. לדבריה, הבחינה בוינטור בלובי המלון בצהרי אחד הימים, אולם נמנעה מלומר לה שלום- לא בגלל משקעים או יריבות סמויה בין השתיים, חלילה וחס (את אלה לטענתה בדו העיתונאים ממוחם הקודח), אלא בשל המימדים הענקיים של הפואייה והמרחק הפיזי בין השתיים. מרק ג'יקובס, שרק במקרה חולק עם המלון את שמו הפרטי ואינו קשור אליו בשום צורה, נאלץ לעבור אליו יחד עם כלבו בלית ברירה, לאחר שה"טאון האוס" שלו ב West Villageהוצף (ג'יקובס הספיק להתגורר בביתו זה כשנה אחת בלבד, מאז שמכר את דירת שלושת החדרים שלו בצ'לסי). הקרבה לאנה וינטור והנסיבות הכלליות, ודאי אלצו אותו לוותר על השליחות ולהגיש לה את הזר וברכת היום הולדת באופן אישי. השלושה ודאי בילו זמן לא מועט כשהם סגורים במלון, ויחד עם זאת אתם יכולים להיות בטוחים שסעודה משולשת לא הייתה שם. זאת למרות החיבה הרבה של כל אחד מהם למסעדה היוקרתית, Jean-Georges, הממוקמת במלון. רוב הסימנים מצביעים על כך שקארין רויטפלד העדיפה להזמין את חביתת החלבונים עם הירק (ראו מתכון), המנה החביבה עליה מהתפריט של המסעדה, דרך ה"רום סרוויס". 

השף ג'אן ג'ורג' עצמו, לא נשאר יבש מכל הסיפור הזה וסבל גם הוא מהצפה משמעותית של מגדל הדירות בו הוא מתגורר ברחוב Perry Street. על פי הערכות פקידי השומה, תיקון הנזק שגרמה סנדי השובבה לבניין הדירות היוקרתי השוכן בב West Village, עשוי לארוך כ6 חודשים! דייר נוסף שיאלץ למצוא לעצמו מחסה חלופי הוא לא אחר מאשר מעצב העל קלוין קליין, שכן נאמן (שבוודאי מעולם לא סרב להלוות שתי ביצים לחביתת חלבונים או משהו...), המחזיק בטריפלקס בשווי 20 מיליון דולר. על פי מקורות יודעי דבר, המקום למצוא בו את קליין בימים אלה יהיה הסוהו. מוקד נוסף ששימש מקלט עבור פאשניסטות בזכות ולא בחסד היה מלון ה Carlyle, בו נהגה רוייטפלד להתאכסן בתקופה בה הייתה מגיעה לשבועות האופנה בניו יורק כעורכת הווג הצרפתי. גרייס קודינגטון (עם או בלי החתולים) ומרי-קייט אולסן (עם ולא בלי אוליבר סרקוזי) בחרו בו כמקלט עבור הסופה הנוראית.

life in plastic, is it so fantastic?

עולם האופנה מנהל רומן עקלקל שנע על כמו על פנדולום בין אהבה לשנאה ביחס לכירורגיה הפלסטית. מצד אחד, אף אחד לא רוצה להראות זקן או לא אטרקטיבי, מצד שני, גם לא להצטייר כפתטי. המלחמה בכוח הכובד והחיפוש אחר החזה המושלם, ההתנגדות לתהליכי השחיקה והזדקנות עור פנים או ההתכחשות למטען גנטי כמו גם החיפוש אחר פרופורציות אלטרנטיביות לאברים נבחרים- הם אתגרים שלעולם לא יושגו. אם אלוהים ברא אותנו בדמותו ובצלמו, למה שנשאף למשהו יותר טוב מכך? על חטא הגאווה הזה אנו משלמים, וביוקר. המרדף אחר הסימטריה הנשגבת או השילוש המקודש "90-60-90" מסנוורים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו ומובילים אנשים רבים למסכת עינויים בלתי נגמרת.
אופנה מטבעה מושתת על סממני הופעה חיצונית, "הלוק" הוא שם המשחק. אבל מאחורי כל עמודי היופי עומדים גם אנשים, כאלה שנפגעים בתאונות דרכים או חווים אסונות אחרים. עורם אינו עור פיל, גם לא פלסטיק של בובות ראווה. גריס קונינגטון, היא דוגמה חריגה: בצעירותה היא איבדה את יופייה כאשר נפלה מסוס דוהר. יחד עם קרירת הדוגמנות שלה אבד כנרה גם הצורך לשלמות ההופעה החיצונית. זה מסביר אולי מדוע הופעתה חריגה כל כך על רקע שאר עורכי האופנה: שערה האדמוני מקורזל ופרועה, לרגליה הבצקתיות היא נועלת סנדלים שחורים שטוחים ואת פניה החיוורות מלאות הנמשים, מעטרים קמטים, קמטי חן, ממש כמו שמה. השאר, מחליפים הבעות פניהם, משנים את זווית הגבות, את קו השיער, את קונטור השפה ואת מידת בלט עצמות הלחי מדי כמה חודשים. זה כמובן לא מפריע להם להתייחס בביקורתיות בכלל הנוגע לנושא באמצעות הפקות אופנה או כתבות מערכת הסוקרות את התופעה, לאו דווקא מהכיוון החיובי.

(כאן, כל מה שצריך לעשות כדי לקבל "הגדלה" הוא ללחוץ על התמונה.)

פרצופו של תום פורד מסגירות את העובדה כי הוא יודע בדיוק איך זה מרגיש כשפניך עטופות בתחבושות והמוח מסומם ממשככי כאבים עד שכרון חושים. את האפיל שבאסטטיקה- המקדשת את המזוכיזם הסדיסטי הזה הוא מנסה להנחיל לקוראי ווג פריז בגיליון האחרון שערך עבורם.

(הצצה אל מה שצופן לנו העתיד. בחסות הצייר ג'ון קורין.)

Body Dimorphic Disorder, כמו גם שאר ההפרעות מאותה הקבוצה שמתאפיינות בטרדנות כפייתית, לא תאפשר ללוקים בה להרפות מהקיבעון בנוגע לעיוות הצורני של דמותם. לאחר הפרוצדורה הראשונה, ללא שום קשר לתוצאה, ימצא הסובל מ ממנה, פגם חדש בגופו שגם אותו ירצה לתקן. כך, במעין פרפטום מובילה, יכנס למעגל מסחרר של שיפוצים ותיקונים, מתיחות, הזרקות וניתוחים. וככל שהאדם שוקע יותר בעיסוק בגופו, כך גם מתעוותות יכולתו לראות את המציאות כפי שהיא. הדבר דומה לכניסה לחדר מאוד קטן, עם חלונות גבוהים: עד מהרה החדר הופך להיות כל עולמך והצורך להסתכל החוצה או לראות את המציאות, מצטמצם. אנשים שמתמכרים לניתוחים פלסטיים מסתכלים דרך החלונות, לעבר הנוף ורואים את ההשתקפות של המתרחש במוחם, יפים ככל שיהיו, גם לא את פני הדברים שמעבר. הסיבה לכך היא שהפגם הראשוני, הבסיסי, הניצוץ הראשון שהוביל למפץ הגדול הזה ולסחרחרת השדים הזו הוא הדימוי העצמי, ההערכה העצמית השלמות הפנימית. ברגע שהמושג לגבי הערך העצמי נסדק, אנו מוכנים לתלות את האכזבה מעצמינו בכל דבר אחר, במיוחד על מה שניתן לשנות בקלות רבה יחסית מבלי לעשות את המאמץ הכרוך בהשלמה עם המציאות או התיקון הפנימי.

(גם מנתחים קוראים מגזינים- אבל לא את המגזינים הנכונים. מימין: צולם באחד מבתי החולים המובילים בארץ. משמאל: צולם עבור אחד ממגזיני האופנה המובילים בעולם. טום פורד עורך את ווג פריז. לניתוחים הפלסטים לא היה סיכוי לברוח מהגיליון הזה)

אנשים נהנים להשלות את עצמם, למרות שאי אפשר לצאת מהסיפור הזה כמנצחים. בין אם מדובר בלוחמה בזקנה ובין אם מדובר בתוי מתאר מושלמים, גילנו יראה בכל הבאת פנים או משפט שנוציא, בכל סיפור שנספר. כשם שאף אחד לא מוכן לוותר על החוויות שצבר המהלך חיו, הניסיון, החוכמה והרגעים היפים שאסף במרוצת השנים, למה שירצה לשנות את הסימנים שהותירו כל הנ"ל על גופו? ולמה שנסכים לכפות על עצמינו מראה אחיד? כזה שמגיע בקופסה, בליווי ההוראות המנואליות של מנתח זה או אחר, ומי אמר ש "סיכום כנס ניתוחי רג'ובינציה, ברזיל, 2011" זה באמת איך שצריכים פנינו להראות? יש שימליצו להתחיל לחזק את שרירי הפנים כבר מגיל צעיר כדי למנוע את רפיון העור בגיל העמידה, אחרים ימליצו להצטייד בתכשירי הלחות שמציעים הטובים שמותגי הקוסמטיקה. אני הייתי ממליץ להתחיל ב"בדק בית", שיפוצים פנימיים, לחזק את פיגומי האגו ולטפח את הבטחון העצמי שלנו כבר מגיל קטן. כל זה על מנת שיהיה לנו נוח לשבת בתוך עצמינו בשנים הרבות שנותרו לנו. כי כשטוב בפנים אף אח לא מסתכל איך זה נראה מבחוץ.

האם באמת השאיפה של כל אישה בוגרת הוא להיות "ברבי"? ולמה לתת לגוף האנושי מרקם של חומר פולימרי סינטטי וקר למגע כמו הפלסטיק?

גריס קודינגטון גונבת את ההצגה (הסרט, לייתר דיוק)

נראה שאחרי חודשים של צילום ומעקב אחרי כל צעד ושעל של אנה וינטור, אפילו לבמאי של הסרט "גיליון ספטמבר", העוסק על "מאחורי הקלעים" של תהליך הוצאתו ועריכתו של הגיליון המשמעותי והגדול ביותר של "ווג" בשנה, נמאס מאנה וינטור.
לכאורה, נראה היה שהסרט עוסק באנה, או לפחות כך הוא שווק במסעות יחסי ציבור אגרסיבים. ובצדק. אין דרך בטוחה יותר להבטיח לסרט הצלחה כבירה מאשר לרתום אליו את שמה של האישה המשפיעה ביותר בתחום האופנה בארה"ב ואולי בעולם. המסתוריות וההימנעות מראיונות שלה וחשיפה לאור המצלמות יתכן ואחראיים לעניין ולסקרנות שמעוררת דמותה בקרב הקהל ומכורים לאופנה. הספר שהפך לסרט, "השטן לובש פראדה" משך כלפי וינטור נחילי אש והצית את העיסוק והעניין בדמות האסרטיבית, הקשוחה מלאת התחבולות והעוצמה- מושא לחיבה ע"י כל שוחר אופנה או סתם חובב דרמה עליז.
העניין הגובר של הציבור הרחב באופנה, האנשים העומדים מאחוריו והמשיכה אל הכוח, הכסף והיופי שבתעשיית מגזיני האופנה יכלו להיות תפאורה מצוינת לסרט תיעודי העוסק באנה, כך לפחות ציפיתי.
אבל מצפייה בסרט, נראה שאנה אינה העומדת במרכזו. גם לא בגדי הפקות האופנה היקרים שרבים מאיתנו יכולים רק לחלום עליהם. יופי, עיצוב, דוגמניות מושכות והצצה לעולם שכולו כסף אסטטיקה ועוד יופי בלתי נדלה, לא היו הגורם שהתיר עלי רושם .
אולי, עבור הקהל הרחב, הסרט באמת מביא הצצה לעולם שלא הכירו. אני בתור בחור הצמא למידע על תחום זה, שמעתי כבר הכל. ה BBC הפיק לפני כ 10 שנים סרט תיעודי על אנה וינטור, שמשודר בערוץ BBC PRIME"" מדי פעם. בסרט הנ"ל ניתן לשמוע את אנה חוזרת על אותו התקליט: לדוגמה על הסיפור שאביה, עורך מצליח, החליט עבורה בגיל צעיר במה תעסוק בחייה. הסרט גם מראה את ההשפעה שיש לה על עבודתם, קידומם ועתידם המקצועי של מעצבים כמו לגרפלד, גליאנו וגאן פול גוטייה. על המהפכה שיצרה בנושא פרוות וההחלטה להציג סלבריטאים שהחליפו את הדוגמניות על שער המגזין (והביאו לסיומו של עידן הדוגמניות ה"גלמהזוניות"). הוא מציג את התנהגותה, הרגליה ואפילו את יחסה לעובדים תחתיה (עורכים בעיתון או הנהג הפרטי שלה). החידוש היחיד של הסרט החדש הוא האופן בו מציג הבמאי את אנה כאנושית ופגיעה. הדבר בולט ביותר כאשר היא מספרת על אחיה המצליחים, כל אחד בתחומו. היא מציגה אותם כאינטליגנטים ומוכשרים, ומצטטת את יחסם אל המקצוע שלה כמשחק ילדים או תחום שולי וחסר חשיבות.
אבל בסרט זה, גריס קודינגטון, דוגמנית עבר אדמונית וסטיליסטית בהווה- היא שכובשת את לב הצופה וכנראה גם את ליבו של הבמאי. שמה- אינו יכול להעיד עליה בצורה ממצה וטובה יותר, גרייס= חן. ויש לה ערמות מהחן הזה.

הדינמיקה והיחס שלה לצוות ב"ווג", התמיכה שהיא מעניקה להם, האווירה הנינוחה שמשרה סביבה. גם האופן בו היא מתנהלת, כל כך מנומסת ומעודנת בהשוואה לתוקפנות והאגרסיביות העצורה שמופנית מצד וינטור לכל עבר (אגב, שתיהן התחילו את הקרירה ב"ווג" באותו הזמן). בנוסף בלט גם היחס החם שלה כלפי צוות הצילום- שיכול להיות מטרד רציני במצבי הלחץ והמשברים המזדמנים בעת יצירת הגיליון. אך לא, גם כאשר צריכים לסגור הפקה תוך יומיים, היא מצליחה לעמוד במשימה בצורה יעילה, לתת תוצאה אטרקטיבית ואפילו לכלול את צוות הצילום של הסרט וכך להפיק מהם את המיטב.
גרייס, נראית שונה מכל הבובות המפוחלצות בתעשייה: שערה אינו חלק או בלונדיני - הוא אדמוני ואפילו נפוח ומבולגן, היא אינה לבושה לפי צו האופנה אלא לבושה בבגדים שחורים וצנועים. אינה נועלת נעלי עקב אימתניות אלא סנדלים שנראים יום יומיים (של פראדה בד"כ), גזרתה אינה דקיקה ורגליה עבות ונראות בצקתיות לעיתים. התאונה שעברה בצעירותה קטעה את קרירת הדוגמנות שלה ואילצה אותה לעבור שלל ניתוחים פלסטיים שהותירו את חותמם על פניה (כמו השתלת עור בעפעף שמאל שלה שהניבה תוצאה פחות ממושלמת).

(עבודותיה של גריס מושפעות מעולמה: חיבתה הרבה לחתולים, הגנון הכפרי, מרקמים וטקסטורות. למעלה: מתוך הפקה לכבוד גרייס או בהשראתה, מתוך גיליון ווג בכיכובה של הדוגמנית קרן אלסון)

למרות הכל, היא הצליחה לטפס בסולם התפקידים עד לעורכת האופנה הבחירה והמשפיעה בעיתון. לסטייליסט המתחיל, סטיבן, שנתקל בקשיים מול הוד קשיחותה, וינטור, יש לה כמה טיפים בנושא הישרדות וביסוס המעמד בתחום: עליך להיות עקשן ולעמוד על שלך התחום הזה, לא להתפשר על הטעם העיצובי, האמירה והסגנון שלך. אסור לך לתת לאנשים ,לשחק בך. אתה צריך ללמוד לגרום לאנשים להקשיב לך, להשאיר את חותמך ולמצוא את מקומך בתעשייה הזו. להוכיח את הצורך בך, אחרת, תאריך התפוגה שלך קרוב משתוכל לדמיין.
דמותה של גרייס העלתה בי תובנות רבות. המסר שלה ברור ומחמם את הלב. התוקפנות נובעת מפחד וחוסר בטחון, לפעמים גם תסכול. אין צורך לקלקל את עצמך במניירות מיותרות, היה שלם עם עצמך, אדיב ובעל מזג טוב, חם ואוהב. היה פתוח ולבבי כלפי סובביך ומקומך, לא רק ב"ווג", יהיה שמור.

Editor's note:

*לנוחיותכם: חלק הראשון והשני של הסרט (!) לצפיה online.

*מוגש כשירות לקוראי הנאמנים :)