המאה ה21 מתאפיינת בשני דברים: מהירות ושיתופיות. הכל סביבנו מתפתח ומשתנה כל כך מהר שאנו כמעט ולא מצליחים לתפוס מה מתחולל בקרבנו. הכוונה כמובן לטכנולוגיות החדשות ולתהליכים המכוונים והאינטרנטיים שמקיפים אותנו בכל רגע נתון ולכל מקום.
רשתות חברתיות, פורומים, צ'טים, דואר אלקטרוני, אינם רק נחלתו של המחשב הנייח. בעבר היה רק אחד כזה בבית, וכולנו חיכינו בתור לזכות לשחק בו "בומבר" או "פופקורן". כיום, העולם הוירטואלי שלנו מלווה ואופף אותנו בכל מקום: לכל אחד יש מחשב נייד, איפון בלק ברי או פלם שמחבר אותו בכל רגע נתון לאוסף החברים שלו בפייסבוק ומקשר אותו עם כל ציוץ שלהם בטוויטר. לרבים מאיתנו יש "חברים" שאת פרצופם אנו לא מכירים (פרט לתמונת הפרופיל) ואת חלקם אפילו לא נוכל לזהות ברחוב (אותו מרחב ציבורי מחוץ לדלת השער של בניין המשרדים או מעבר לחצר הבית). האנונימיות והריחוק לעולם לא היו חלק בולט מההווי היום יומי שלנו כמו היום.
בלוגים נוצרים ונעלמים ואז עושים קמבק כל יום, ובלוגרים יש מכל הגילאים, המינים והצבעים. העיתונות המודפסת נכנסת לחובות ומתקשה להתמודד מול יכולת העדכון וכושר הרלוונטיות של בלוגרים בעולם. פעם, כדי להיות עיתונאי הייתה צריך ללמוד תקשורת או ספרות, היום, הכישרון הטבעי הוא שהופך אותך לכותב מוכשר והיכולת שלך להיות מחובר לרצון של הקוראים שלך, הופכים אותך לעורך בלוג מצליח. ההצלחה נמדדת כמובן על פי מספר הכניסות שהפכו לאמת מידה מקובלת ממש כמו "פיפל מטר" או הרייטינג של הטלויזיה ומספרי מכירות התקליטים במוזיקה. היום, עבור כמה קולגות מצליחות שלי, "בלוגר" זה לא רק תחביב, אלא הגדרה ברובריקה המתאימה ל"מקצוע"! בעיניי, היכולת להתפרנס מכתיבה היא דבר עילאי, בטח כתיבה לא ממוסדת, עצמאית ובלתי תלויה בשיקולי עיתון והוצאה לאור, פוליטיקה ואינטרסים כאלה או אחרים. זה המשמעות של INDE אמיתי!
לא פלא שהצלחה זו של נערות בנות 18 ללא ניסיון קודם בכלום וללא רקע אקדמי מרגיזה את השיכים "לעולם הישן" בעיתונות הכתובה. אבל ההצלחה היא לא הדבר היחיד שנהיה קל יותר. גם גניבת הזכויות. צלמים המעלים את התמונות שלהם לרשת מתעוררים לגלות אותם במגזינים ממוסדים, נושאים ורעיונות שדנים בהם בלוגרים הופכים לכתבות נושא במגזינים ופסקאות בתוך כתבות בעיתונים יומיים. הכל הפך לפרוץ. כמו האנשים המצלמים את תמונתך ללא רשות, ומשתמשים בה כרצונם, כך גם הקניין הרוחני (כתיבה) הפך לפרוצים ומותרים לכל.
אופנה היא אחד התחומים הראויים ביותר לדיון בצורה המכוונת, כמו זו של בלוג. הדינמיות העצומה שמאפיינת את עולם האופנה ומתבטאת בתנודתיות של טרנדים ומגמות ראויה לדיון בפורמט כמו בלוג המתעדכן לעיתים תכופות. היום, הדבר בולט יותר מתמיד, עוד בטרם הדוגמנית האחרונה עוזבת את מאחורי הקלעים של התצוגה, תמונותיה כבר עולות על האתר, ובגדי המעצבים שיגיעו לחנויות רק בעור חצי שנה, כבר יופיעו חודשים רבים קודם לכן "ברשתות האופנה המהירה".
ואיך בכלל הגענו לדיון הזה בבלוג שעוסק באופנה?
אחד הקוראים הפנה את תשומת ליבי לכתבה שהתפרסמה בעיתון "לאשה". בכתבה מספרת יפה עירון קוץ על מאבקי הכוחות שבין כתבי עיתונות ועורכי אופנה לבין הבלוגרים שתפסו תאוצה והצליחו להטביע את חותמם בזירה האופנתית ככוח קניה ומגדירי דעת קהל. בהתאם לכך, הם מוזמנים לפרזנטציות, השקות ותצוגות אופנה בתקווה שיסקרו את האירועים ממש כמו העיתונות הכתובה. הכתבת דנה בטאבי, בלוגרית מצליחה בת 13 ובאופן בו היא מוציאה עיתונאי אופנה מוכרים מדעתם. חלק מאנשי התעשיה מכבדים ומכירים בכוח הבלוגרים ואחרים מתעלמים מהם בהפגנתיות. אספר לכם (מה שלא כתוב בכתבה) שבעונת התצוגות הקודמת, כאשר הושיבו את "בריין בוי", בלוגר מצליח ממנילה) בשורה הראשונה לצד מריו טסטינו (צלם אופנה) אנה וינטור והמיש בולס, הוא זכה לכמה "כתפיים קרות" ו"פרצופים חמוצים" מטסטינו שלבסוף החליט לעבור מקום, את אותו הדבר חווה גם טומי טון (הבלוגר מאחורי ג'ק וג'יל).
בכל אופן, הכתבת ציטטה תגובה שלי לאחד הקוראים שהגיב "בחמיצות" על שיתוף הפעולה בין בלוגרים ואירוקה. לא ביקשו את הסכמתי, לא ידעו אותי על הכתבה ואפילו לא פרסמו לינק לבלוג שלי. משפטית, יש לי עילה לתביעה. הזכויות שמורות לי. ובכל זאת, קורא אחד אנונימי מצא אותו, ואני הרווחתי קורא חדש. סביר להניח שגם עירון קוץ, קוראת נאמנה של בלוג זה, כיוון שהדברים שפורסמו הן "תגובות" שלי, הדורשות כידוע לחיצה על הקישור ורצון להתעמקות. במחשבה שנייה, אולי זו היא שהשאירה את ההודעה המקורית שזכתה לתגובה שלי? (הלו?! חדל פרנויות לאלתר!!)
ובאשר לכתבים ולעורכים הממורמרים מהצלחתם של הבלוגרים: היו פתוחים יותר כדי לקבל את השינויים המתחוללים בעולמינו. קבלה והכרה בתהליכים חברתיים ותרבותיים היא לא רק חלק מעבודתכם, אלא מחויבותכם. נסו להפיק ממנה את המירב ולרתום אותה לתובת המו"ל או העיתון שאתם עובדים עבורו.
ותמונה אחת לסיכום:
3 בלוגרים במחווה לתקרית הלא נעימה של טבי, הכובע והעורכת (ראו כתבה)...הומור זה מנגנון ההגנה המתקדם והעילאי ביותר. עיתונאים יקרים, נסו לאמץ אותו בשילוב עם רוח קלילה יותר והרבה מצב רוח טוב.