מוקסינים, הנעל שמזוהה יותר מכל עם העם האיטלקי, לא נכנסה להיכל הקודשים של קרי ברדשו בסדרה המליצחה. גם לא לספר העיצובים של מנולו בלניק או כריסטיאן לבוטון המאמין שנעליים, נועדו לשם פיתוי ולכן הנוחות של האישה הנועלת אותן בכלל לא רלוונטית. אולם אילו מרצפות המדכרות ברחוב היו יכולות לדבר, הן היו מספרות סיפור אחר לגמרי.
(משמאל למעלה עם כיוון השעון: Miu Miu, Chloe, Car Shoes, Marc By Marc Jacobs, TopShop,Miu Miu)
עד לפני כמה שנים, אי אפשר היה לשכנעה צעירים (מתחת לגיל 40) שיש ערך אופנתי כלשהו בנעילת הנעל בעלת השוליים המוזרים והסוליה המתעקלת כלפי מעלה מאחור, לפעמים בתוספת שרוכים, בווריאציה של נעלי סירה ולעיתים עם טסלס (ציציות) בוריאציה הבריטית והאלגנטית. בעבר, המוקסינים היום יומיים יותר, שנלבשים פעמים רבות ללא גרביים (בניגוד לטרנד שהפך כאן לידוע לשמצה) היו בגדר "הורסי תאבון" עבור פשניסטות/ים רבים.
אולם היום, מדובר בנעל המוגנת בטאבו האופנתי. למעשה, הטענות ששמעתי מנשים שונות לאחרונה על כך ש"היא לא סקסית" או "מוזרה וקשה לעיכול, ולכן אני לא בטוחה אם כדאי לי לקנות" כבר ממש לא תקפות. באשר לסקסיות: יש הרבה מעבר ל"סקס" בנעל הזו, היא יוצרת מעיין מראה נון שלנטי והליכה "מתגלגלת", כמעט "פלרטטנית". אומנם היא לא מינית, אבל מלאת צ'ארם אלגנטי ואריסטוקרטי שכזה. מומלץ ביותר, לכל אותן בנות שמאסו בנעלי הבובה או לא מסוגלות ללבוש כפכפים (אם יש דברים כאלה היום, חוץ ממני).
(Rockfort boat shoes)
כדי להעמיד את הדברים על דיוקם, לא כל נעל שטוחה ללא שרוכים היא מוקסין. כולם מדברות באותה השפה, אך בעלות מאפיינים אינדיבידואלים. הוריאציות הכוללות את הלופרס, הבואוט שוז (נעלי הסירה) והסליפרס מהבד, בנוסף למוקסינים המוכרים. ולמי שעדיין נרתעת מרכישה שכזו אומר שבתרבות קניה של היום, "המאפשרת לנו לקנות נעליים כמו גרביים", כל אחד יכול להרשות לעצמו לקחת את הסיכון, לצאת מגבולות המוכר והטוב ולהתנסות בהרפתקה.
