!Just (don't) shoot me

"יושבי השורה הראשונה", אותם סטייליסטים, עורכי אופנה ואנשי חברה שזוכים לשבת בשורות הראשונות בתצוגות האופנה, כבר מזמן זוכים לתשומת לב לא פחותה מזו המכוונת לעבר המסלול. כמעט כל אתר אופנה שמכבד את עצמו שומר רובריקה המוקדשת ל "The Front Raw" , אם לא בתור מדור קבוע, אז לפחות בתור כתבת התייחסות אקראית בהזדמנות כזו או אחרת. הם לא דוגמנים, גם לא שחקנים, ולמרות שהייתי מצפה מהם שייהנו מכל תשומת הלב הזו, מתוך הנחה שמדובר בחבורה של אקסביזיוניסטים נקרסיסטים שאוהבים להתלבש ולהתמנגל בפרהסיה, רעבים לחשיפה- הם כנראה לא. התמונות לא יכולות אומנם להעביר את הבקשה שלהם שלא להצטלם, אבל שפת הגוף שלהם מדברת בעד עצמה.

("Not more than stuffed animals". עדיף שהיו שולחים בובות במקום. יושבי השורה הראשונה אליבא דה מוסקינו, בתצוגת אופנת הגברים 2009. ברקע: "כלי נשק לתיעוד רצח אופנתי")

אז ברגע שהבחנתי בזה במהלך תקופת התצוגות האחרונה (שהרי כל הצצה על קולקציה חדשה מתחילה במבט על מה שלבש הקהל מתוך הקולקציה הישנה), כבר היה מאוחר מידיי כדי לעצור: כל פיגורה שישבה בשורה הראשונה נראתה לפחות פעם אחת משכלת את ידיה בצורה מתגוננת, משלבת זרועותיה בחוסר שביעות רצון או מצליבה את האמות כאות לפסק זמן. לרוב, המחוות האלה נראו כניסיון לחפות על פרטיותם ולהסתיר את גופם בחוסר אונים מהצלם המכוון לעברם את העדשה אם זה בשילוב מינימלי של כפות הידיים או הצלבה שמתחילה כבר מאזור המרפק. אלה אינם גינוני נימוסים של לידי נאווה, גם לא פעולה פונקציונאלית כמו סיכול רגליים לשם הצנעת החלציים שעשויים לבצבץ מבעד לחצאית בתנוחת ישיבה. בסוף התצוגה, כשעוזבים האורחים את האולם, הם נוהגים להיעמד בלית ברירה מול שורת הצלמים, שממש כמו "כיתת יורים" נותרים חדורי מוטיבציה ונאמנים למשימתם למלא את מדורי החברה בתמונות של פגרים מסכנים.

(לחצו להגדלה. אנה וינטור מצליבה מרפקים וקומצת אגרופים, גברת בשמלת שאנל לבנה משכלת ידיים אחוזת בהלה, אמיש בולס וקתרין בהבה לא נהנים לשתף פעולה ועוד כמה אנשים שמנסים להסתיר עד כמה הם לא מרוצים.)

הברנז'ה האופנתית אינה האוכלוסייה היחידה שחשה מאוימת מול המצלמה, ישנם שבטים שלמים באפריקה שמאמינים כי כאשר אדם מצטלם, נלקחת ממנו חלק מנשמתו (כשחושבים על זה יש עוד כמה נקודות השקה בין שתי הקבוצות אבל זה כבר לפוסט אחר. למילה "Shoot/shot" יש לא מעט משמעויות: ירי, כוסית, פגיעה, קליעה, קליע, ניסיון, מכה אחורית, מנת הזרקה/זריקה ואפילו סוג של משי. אבל זו הקשורה לעניינינו היא צילום, photoshoot. אז נהנתי להיות קצת "רוביק רוזנטל", והחלטתי להתחקות אחר האטימולוגיה של המילה. מסתבר שהתיעוד הראשון לשימוש בביטוי Shoot בקונטקסט זה, נרשם ב1890, במקביל להתפתחות הטכנולוגית בעולם הצילום. אזל הצורה המקובלת יותר לשימוש במילה Shot היא בקולנוע, ושם גם תמון הקשר שבין היירי לצילום: כשהקולנוע רק הכל לעשות את צעדיו הראשונים, הצלם היה אוחז במסרטה בעזרת מעיין ארכובה ותפעולה היה דומה לתפעול תת מקלע. כך, כאשר אדם כיוון מצלמה לעבר אדם אחר, זה היה נראה כאילו הוא מכוון לעברו כלי נשק. המונח הושאל מאוחר יותר כשם גנרי וצילום ומתאר גם את צילומי הסטילס.

(From the unofficial manual for the front row attendees; "Rule#46: When asked to be photographed, just cross your hands and put on a happy face)

למרות שעברו מאז כבר יותר ממאה שנים, והמצלמות של היום נראות יותר כמו קופסאות טונה מאשר כלי נשק מכל סוג, יש מי שעדיין מרגישים נבוכים מול האמצעי התיעודי הזה. אולי בגלל יכולתו לתפוס אותנו לא מוכנים, חסרי שליטה בצורה בה אנו מוצגים, משוללי זכויות בנוגע לבחירת התנוחה שתשרת אותנו בצורה הטובה ביותר. התמונה שנוצרת משקפת למעשה את האופן בו אדם זר חווה אותנו ואולי זו הסיבה לאנטגוניזם. אבל כמו בכל כלל, גם כאן יש גם יוצאים מהכלל; אנה דלו רוסו, שהייתה היחידה שלא צולמה אפילו פעם אחת "בשיכול". אבל בחרתי שלא לרדת לפסיכולוגיה בגרוש בניסיון לתתהסבר לחריגה בתצפיות האנתרופולוגיות ופשוט להכיר בעובדות: אנה דלו רוסו היא חובבת פלשים, "מופקרות עדשתית" אם תרצו. בעבר היא הודתה שבשלב מסוים החלה להתלבש רק עבור הבלוגרי המצלמים את אופנת הרחוב. מאוחר יותר היא אף הרחיקה לעשות ופתחה בלוג על שמה כמו כל בת עשרה מהשורה שנהנת להצטלם בבגדים מארונה ולספר לכל השכונה. יש לי הרגשה שאם היא תוריד את המסיכה של הליצן, יהיה לה גם משהו מעניין להגיד בנושא. בינתיים נמשיך לחכות לספר האוטוביוגרפי. בקוצר סבלנות? לא ממש.

( ועוד.)