fashion editor's notes

עבר זמנה- כיצד הפכה מדונה לקורבן השיטה של עצמה

2012-02-06T07:49:00.000-08:00

בסופ"ש האחרון, נחשפנו לקליפ החדש של מדונה ויחד איתו ללוק, ובהתאם לכך גם לסגנון המוזיקלי אותו היא בחרה לאמץ. הפופ הקליל של ניקי מינאז', הצלילים המתוקים של קייטי פרי או הראפ העדין והמלודי של מאיה מצאו את ביטויים בסינגל שכבש את עמודי בפייסבוק, הטוויטר ובהמשך, ישתלט גם על רשימות הפלייליסט בתחנות הרדיו. בגזרת הגרדרובה- ראינו את הטרנץ' של ברברי והרבה מסגנון הג'אנג'-הטראש של אלכסנדר וואנג.

מדונה מעולם לא המציאה שום דבר, למעשה, ניתן לומר כי מדונה הייתה חוזת הטרנדים הראשונה בהיסטוריה; כלבת הצייד בעלת חוש הריח הטוב ביותר ל"דבר החם הבא", הרדר האנלוגי המשוכלל ביותר בעל יכולת פנומנאלית לאתר את הגימיק שכולם ירצו לאמץ, מהנדסת המגמות המוכשרת ביותר בעולם המוזיקה וכו'. היא מולם לא התברכה ביכולות השירה הטובות ביותר, לא הייתה הרקדנית הכי טובה, היא לא נראתה כמו מלכת יופי ובעצם, שום דבר אצלה לא היה מושם. אולם איכשהו, כל דבר שיצרה, היה תמיד מאוד נחשק. מדונה ידעה לספק את הדבר הנכון, בזמן המדויק לאותה התקופה. ממש כפי שאנו חשים כלפי מראה טרנדי; פעמים רבות עוד לפני שאנו מזהים או מגדירים משהו כ"טרנד", אנחנו מרגישים כי הוא פשוט "נכון"/"מתאים"/"בא במקום". גם מדונה, כמו חוזי הטרנדים, או מעצבי אופנה רבים, לא המציאה שום דבר "יש מאיין". בראיון שערכתי עם אסף זיו, "הסטייליסט השראלי הראשון", הראשון שהביא את רעיון "חנויות הקונספט" לארה"ב (כשפתח עם אלי טהרי את "ZAO") והפך בהמשך מנהל שיווק ותדמית לכמה ממותגי האופנה המצליחים ביותר בעולם, אמר לי בשיחה הנוגעת לנושא איתור הטרנדים:"כשמסתובבים בעולם מקבים המון אינפורמציה לגבי מה שקורה סביבנו. רואים המון דברים חדשים כמו עיצובים, חומרים או צבעים שחוזרים על עצמם באותו הזמן ובצורה דומה אך בקונטקסט או מקום שונה. אלה, מתגבשים כמו קריסטל לכדי רעיון או תפיסה של מה שמסתובב באוויר ונכון לתקופה. טרנדים קורים בפוליטיקה, בכלכלה, הם נמצאים בכל מקום באטמוספרה, זה משהו שקשה להגדיר אבל זה נותן המון רעיונות לדברים חדשים" הסביר לי זיו.

קוקו שאנל הואשמה בגנבת השמלה השחורה הקטנה מלידי ויונאט, וואטסון את קירק, זוכי פרס נובל על גילוי מבנהו המולקולרי של הדנ"א, הואשמו בכך שגנבו את תגליתם מהמדענית היהודיה רוזלינד פרנקלין וכריסטיאן לבוטון גנב את הסוליה האדונה מלואי ה14, לכן אין שום בעיה בכך שחברת YSL בחרה לאמץ ממנו את הרעיון. גם מדונה הסתמכה לאורך הקריירה שלה על "ניצני טרנדים", בין אם מוזיקלים או אופנתיים, על מנת לקדם את הקריירה שלה. המחוחים וסגנון הדיסקו של ABBA בקאמבק לפני כ5 שנים, אח"כ ההדפסים של גויארד והשרשרים של ג'יבנשי ועכשיו, וואנג, המעצב "החם" התורן. מדונה פשוט חידדה את אשר היה כבר באוויר. אותם רעיונות שריחפו בקלילות ובלי שנרגיש סביבנו- נוצקו על ידיה לתבנית משומנת הייטב וגרסתם המשופרת הוצגה לפנינו על מגש אטרקטיבי בליווי של זמרות "IN" והרפרנסים הנכונים להופעות שלה בעבר (בVMA לפני 10 שנים). היופי בתמהיל החדש שאותו יוצרת מדונה מדי כמה שנים, הוא בשוני שלו מ"החבילה" שהוצגה לפנינו באפיזודה הקודמת. ממש כמו טרנד, היכולת הזו להשתנת היא שהפיחה במדונה את הניחוח המרומם שליווה את "המראה הנכון" שהותאם באופן מחושב לרוח התקופה.

קצת קלולס, קצת גרנג' קצת היפ הופ- הקולקציה של אלכסנדר וואנג לחורף 2010 עשויה הייתה להיות ההשראה מאחורי הלוק שבחרה מדונה לקלים החדש.

בקליפ הנוכחי, קשה שלא לשים לב לכבדות בה מתנענעת הגברת "אסתר" או לסגנון העמוס והמצועצע של הקליפ. "מגושם" היא המילה המדויקת ביותר שאוכל להשתמש בה על מנת לתאר את האופן בו אני רואה את הקליפ, השיר, סגנון הלבוש ועומס הכוכבות שמדונה בחרה לאמץ ולהציג לנו השבוע. הבלונד היה מלאכותי מידיי, השיער היה עשוי ויבש מידיי, הבגדים צמודים ו-"WANG-יים" מידי, התנועות איטיות, מסורבלות וכבדות מידי, השיר נשמע מוכר וקליל מידי ואניא אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על רעיון השלכת התינוק לעבר ה"טאץ-דאון", שנראה כפרובוקציה מחושבת ומתוכננת מידי עם רפרנס קרוב מידי לכוכבי פופ אחרים, כדוגמת מיקל ג'קסן או בריטני ספירס (כן, גברת M מצטיינת גם בייצור "הפרובוקציות הנכונות"). אבל הפעם, שום דבר כבר לא היה נראה "נכון".

האם זה בגלל שמדונה מזדקנת? האם זה בגלל שאינה מצליחה לתחבר לדור הצעיר "והמשפיע" כפי שעשתה לאורך כל דרכה? האם זה מה שגורם לה להיות לא מכוילת וממסך את היכולת שלה לראות את הנוסחה בדרך לדבר "הנכון"? האם עבר זמנה? או שאולי הבעיה היא דווקא בנו, ואנחנו לא מצליחים להתחבר יותר למה שיש לה להציע? אולי עצם הכרת עברה וחייה הפרטיים (כ"יהודיה" קבליסטית -המופיעה בקליפ עם צלב, אם לשני ילדים היוצאת עם בחור צעיר ממנה ב30 שנה וגדול מביתה בפחות מעשור, מכורה לכושר, תזונה בריאה, בדיקות דם תקופתיות וניתוחים פלאסטיים) הם שמפריעים לנו לראות אותה ככוכבת פופ הראויה להערצה? האפשרות השניעה נראית לי הולמת יותר נוכח העובדה שאייני מעוניין לחטאות באייג'איזם וכיוון שאני תמיד מעדיף שלא לזרוק את האשמה על אנשים האחרים. האמת היא שהייתי מעדיף לזכר את מדונה כפי שהייתה ולא כמו יצור המתיימר לרצות אחרים ולהחיות את עצמו בצורה מעוררת רחמים כל פעם מחדש. אפשר לומר כי מדונה היא המקבילה המוזיקלית של אנה דלו רוסו, עורכת ווג יפן, המנסה בכל כוחה להישאר עדכנית, אופנתית, ייחודית ומקורית. אאבל זה פשוט לא עובד לה, כי אין דבר יותר מעצבן ומעייף מהאמירה האינפנטילית - "אני מיוחדת" או מניסיונות מאולצים להיות "הכי הכי". מצד שני, "רתיעה" היא תחושה לגיטימית המאפיינת את האופן בוא אנו חשים כלפי כל דבר שאינו מוכר לנו, עד שאנו לומדים להתרגל אליו. קחו לדוגמה את הקולקציות החדשות והמאתגרות שמציגה פראדה מדי עונה ותמיד נראות לנו מוזרות וחריגות. אולם מרתיעות ככל שיהיו, לבסוף כולנו לומדים לאהוב אותן ומוכנים לאמץ אותן אל חיקינו, בין השאר בעזרת סניפי רשתות "האופנה המהירה" הקרובים לביתנו אשר מזדרזים להעתיק גם הם את הדגמים מתוך הקרת "ההיסטוריה הטבעית" הזו. מדונה לא הציגה בפנינו דבר שלא ראינו אצל אחרים, אבל ניתן לומר כי הוא כן חדש עבורה. ייתכן כי הקליפ החדש של מדונה הוא קולקציה חדשה של פראדה, אחת שאני עדיין לא למדתי להעריך. לכן אסייג את דברי ואומר כי הפוסט נכתב מיד לאחר הצפייה הראשונה שלי בקליפ של הכוכבת, כך שבמובן מסוים, מדונה עדיין לא איבדה את יכולתה להוות מקור השראה...

Say "Givenchy"... Madg @ the Super Bowl

מן הראוי שאציין כי פוסט זה נכתיב לפני הופעתה של מדונה בסופרבול, הופעה שהצליחה לרומם את מצב רוחי הבוקר ולהודות על ה"RESPECT" המגיע לה, גם מבלי לבטל את כל האמור לעיל.

כסף מסובב את העולם - שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2012

2012-01-30T03:30:00.000-08:00

ההוט קוטור החל את דרכו כסקטור באופנה המשרת את אותם האנשים שהתברכו בהרבה (מאוד) כסף והציע להם שמלות ייחודיות, עשויות מחומרי הגלם המשובחים ביותר ומותאמות בדקדקנות מדהימה את מידותיה של הלקוחה. מאוחר יותר המשיך ההוט קוטור לשרת את בתי האופנה עצמם, כאמצעי להוכיח את יכולותיהם, עושרם הכלכלי ומעמדם (או כפי שאפרת קליג, שהספיקה לעבוד בקו הקוטור של כריסטיאן דיור, ז'אן לואי שרר ולנהל בעצמה בית אופנת קוטור תיקני ופריזאי, הייתה מגדירה זאת- "להוכיח את מוטרפות המעצב"). בשנות ה90, תקופה בה שגשג בית דיור, השווה גליאנו את ההוט קוטור לתמצית המרוכזת ביותר של הבושם, "Parfum Le", היות והוא משמש כצלם שבדמותו יוצרו שאר קווי האופנה הפשוטים והזולים יותר של המותג ויימהלו בכוהל זול עד לאחרוני המשקפיים והמטפחות שמציע בית האופנה- כולם ברוח ההוט קוטור. כיום, ממשיך הסקטור להתנהל סביב מוטיב הכסף, והפעם, אין הכוונה לפאייטים המטאליים והמבריקים של לאסז'. היום החוקים הם פשוטים; כשיש כסף עושים קוטור וכשאין כסף- אז לא. היות וחומרי הבסיס, לרבות הבדים, העורות והחרוזים למיניהם יקרים להפליא, שעות העבודה ממושכות ודורשות כוח עבודה מיומן שיספק את גחמותיהם המופרכות ביותר של קומץ מצומצם והולך ופוחת של אנשים בעלי הון היכולים ונכונים להרשות לעצמם את התענוג. בהתאם לכך, קווי אופנת הקוטור הולכים ומצטמצמים גם הם; מכ60 בתי אופנה שפעלו באמצע המאה ה20, נשארנו עם כתריסר בדדים. מנגד, קווי הPrêt-à-Porter הופכים למתוחכמים, איכותיים ומורכבים הרבה יותר משהיו וכך הגבול שבין ההוט קוטור והרדי טו וור מטשטש. במקביל, נולד המושג והקונספט של ה Prêt-à-Porter Deluxe (כמובן שבהתאם, פערי המחירים גם הם מתקרבים ונושקים זה לזה).

CHANEL Haute Couture, S/S 2012

בשאנל, בית האופנה היחיד המסרב לחשוף את נתוניו הכלכליים מתוך הנחה שהם נהנים משגשוג ושפע בלתי נדלה, תצוגות ההוט קוטור ממשיכות להיות בגדר מפגן ראווה עונתי- מסורתי, לו ממתינים בשקיקה כל כלי התקשורת, לרבות ערוץ 2 ובכללו גם "סיכום עולמי" (הערה- כשחושבים על ההדיקות בה מסתיר בית שאנל את נתוניו הפיננסיים, הדבר נראה מגוחך, שכן ההיגיון הבריא אומר שרק למי ש"אין"- "יש" במה להתבייש. אבל אצל שאנל, הלוגיקה עובדת אחרת ואין טעם להתיימר להבינה). העונה, נערכה תצוגת ההוט קוטור של שאנל בהיכל הקבוע, הגרנד פאלה בפאריז. אולם במקום אריות מונומנטאליים, מקטורני טוויד "שאנליים" אימתניים, גנים גרנדיוזיים או קרוסלות ענק שאליהם התרגלנו מתצוגות האופנה הקודמות, נאלצו הפעם מספר האורחים המצומצם להסתפק בתפאורת הפנים של מטוס לא מרווח במיוחד שהותקנה באולם שולי של המבנה (רשימת המוזמנים הייתה כה מצומצמת עד שעיתונאים אחדים נאלצו להתעדכן ממש כמונו באמצעות תמונות מהStyle.com כיוון שנשארו ללא כרטיס, גם לא במעבר שליד השירותים...). הבגדים לעמת זאת לא השתנו כלל; אותם הז'קטים עשויים טויד בגווני שחור ולבן, עם אותם הצווארונים, אותן החצאיות עם הכיסים אליהן נדחפו ב"לגרפלדיות" מושלמת כפות ידיהן של הדוגמניות. ה"דאון גריידינג" של בית האופנה הנחשק ביותר על מפת המותגים העולמית, צרם עוד יותר לנוכח העובדה כי את תצוגת הקרוז במאי 2007, הציג בית שאנל בהאנגר 7 של נמל התעופה בסנטה מוניקה, לוס אנג'לס, על רקע מטוס פרטי עליו הוטבעו אותיות שם המותג ובנוכחות 500 אנשי עיתונות + קניינים + סלבריטאים. אם עד לפני כמה שנים היה מוכן בית שאנל לשפוך הון תועפות על קולקציית הקרוז (הקיקיונית שלו), הרי שהיום, על ה"קרם דה לה קרם" שיש לו להציע, הוא מסוגל להשקיע הרבה פחות ולספק רק את תפארת "מחלקת התיירים", על כיסאותיה הצפופים והמקומות המוגבלים. עצוב.

VERSACE Haute Couture, S/S 2012

הכסף האוזל של שאנל לא הצליח לקחת את אורחי המותג מסביב לעולם, גם לא לגרום לצופים בתצוגה מהבית להמריא בדמיונם בעזרת הדגמים שהוצגו בה. לעומתם, מאגרי המזומנים שהצליחה לצבור דונטלה ורסצ'ה הודות לשיתוף הפעולה עם H&M, יחסי הציבור המשותפים של בית האופנה ושל ענקית הבגדים השוודית ובעקבותיהם גם העניין הגובר והמתחדש להם זוכה המותג - אפשרו דונטלה להציג את דגמי קו "האטליה" היוקרתי שלה על המסלולים, לראשונה מזה מספר לא מועט של שנים (לפחות 7). התצוגה עצמה לא הייתה שגרתית וגררה גם היא לא מעט מרמור בקרב כמה עיתונאים; תחילה הוזמנו הצלמים ואחר כך העיתונאים שצפו בדוגמניות לבושות בשמלות צרות וצמודות מכוסות קריסטלים כסופים או רקמות חרוזים בצבעים מבריקים של צהוב וכתום, מחוכים מובנים ועקבים גבוהים- עולות ויורדות (מי בכוריאוגרפיה טובה יותר ומי בפחות) מעל לגרם מדרגות מוזהב. הצפייה בקימתה של דונטלה מהקרשים, משמחת כמעט כמו החלטתה לאשפז את עצמה במוסד לגמילה מקוקאין לפני כ4 שנים. לאחר תצוגת הגברים, היא דיווחה כי השנה, חלה עליה ברווחי המותג וזאת למרות קולקציה נועזת שהוצגה הן עבור הנשים והן עבור הגברים (כולל קולקציית הגברים לחורף 2012/13 שהוצגה לפני כשבועיים). בהקשר זה, אציין כי ביקור בחנות המותג (המתנשאת על פני כשש קומות!) במילאנו (כחלק מהטיול שלי בעיר-הפוסטים בדרך...), אישר כי דונטלה יצרה את קולקציות הקיץ שלה עבור המותג באותה הרוח בה עיצבה את הדגמים עבור H&M (ואולי צריך לומר את ההפך...). מעבר ל"בראבו" המגיע לדונטלה, בואו נקווה שהמזומנים ימשיכו לזרום בבית ורסצ'ה כמו בימים הטובים מתקופתו של ג'יאני.

JEAN PAUL GOULTIER Haute Couture, S/S 2012

כעת, לאחר שנתתי את הדעת לעניין הממון, אפשר להתפנות לבגדי אופנת העילית עצמם. היחיד שהצליח לרגש ולהצדיק את כל הפיאסקו הזה, שהפדרציה הצרפתית מתעקשת להמשיך ולקרוא לו "הוט קוטור", היה ז'אן פול גוטייה. כפי שכנראה כבר שמעתם, גוטייה בחר לעצב את קולקציית ההוט קוטור שלו לקיץ 2012 בהשראת אמי ווינהאוס. לומר "הוט קוטור" ו"אימי ווינהאוס" באותו משפט זה כמו לבקש המבורגר בצ'יפס במסעדת גורמה עם 3 כוכבי מישלן ברו רויאל שבפאריז, אבל מסתבר שכל לכלוכית יכולה להשרות קולקציית אופנה שתהלום את סינדרלה. התצוגה החלה בצלילי שירה של ווינהאוס, "Back To Black", בביצוע קוורטט זמרים, שעמד בתחילת המסלול. המנגינה שהתנגנה כבר בתצוגת הנשים לחורף 2011/12 של המעצב (העונה הנוכחית), הפכה גם לרינגטון של הצלצול בפלאפון שלי לתקופה לא קצרה ומן הסתם, היה נחמד לשמוע אותה שוב, ברקע לדגמים המצוינים שעיצב גוטייה. באותה התצוגה, כיכבו גם תסרוקות ה"בי-הייב" המזוהות עם ווינהאוס, רק בצבעה הלבן של שיבה- אליה לא זכתה הזמרת להגיע. גזרה גבוהה, מחוכים נוקשים, טרנצ'ים, חליפות גבריות שקיבלו ראינטרפרטציה נשית, חצאיות מידי ומותן גבוהה, היו ההכלאה המושלמת בין סגנון הפינאפ הטראשי של ווינהאוס לבין חותם ידו האופייני של גוטייה. שמלה לבנה עם צווארון בעל פסים אדומים וכחולים שנראתה כחולצה שנלבשה הפוך בעלת לוגו עגלגל, הייתה אזכור משעשע לקולקציה שהספיקה לעצב הזמרת עבור המותג "פרד פרי" וראתה אור רק לאחר מותה.

ז'אן פול גוטייה עושה אימי ווינהאוס שעושה פרד פרי - גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012

הדגמים שופעי העליצות הוצגו על ידי דוגמניות שהתנהלו ברוח "שטות" ונעו בין רפרנס שטוח ו"תחפושתי", כמעט שחזור מדויק של בגדיה של וינהאוס והתנהגותה "תחת השפעה", לבין שמלות ערב שהקשר בניהן לאימי- מיקרי בהחלט. הסוג האחרון, לדעתי, היה המוצלח יותר כיוון שהעיד על תהליך יצירה ועל אופן שאיבת ההשראה מעודן ובוטה פחות (כמובן שהאיפור והשיער לא הותירו ספק בשאלת האסוציאציה עם ווינהאוס, אך ספק אם הייתה מסכימה ללבוש 100% מהדגמים מרצונה החופשי). הם גרמו לי להיזכר באחד העקרונות המנחים את מעצב הגברים יוסי קצב (איתו יצא לי לשוחח בראיון לכתבה שהכנתי עבור מגזין ישראלי), לפיו בכל קולקציה על המעצב להישען בנקודת השראה, "קונספט", גם אם הצופה לא בהכרח מודע או מצליח לזהות ולהצביע עליו בתוצר הסופי. היוצר צריך לשאת בעורפו רעיון אשר בדמותו יצק את הדגמים (את עקרון זה, רכש קצב בסטאז' שביצע ברשת הסופרים וההלבשה הבריטית, "מרקס אנד ספנסר", עוד בתקופת לימודיו בשנקר). אם נחזור לקולקציה, לטעמי, לא ניתן להסתכל על התצוגה גרידא כ"מחווה לאיימי ווינהאוס"; הפאות או נקודת החן בקצה השפה לא היו אלה שהפכו את התצוגה לכל כך מוצלחת- אלא הבגדים והסגנון המיוחד של גוטייה עצמו, אשר הוצגו לנו הפעם על מצע של "כוכבת רוק שהפכה גם לאייקון אופנה".

גוטייה הוט קוטור, קיץ 2012 - מימין לשמאל; גוטייה בתדריך "איפורשיער", Work in process, דוגמנית מסניפה ב"אימיווינהאוסיות" מושלמת קלאץ פאיטים אדום.

דמותו של גוטייה, רץ כילד מלא שמחת חיים אל עבר הדוגמנית שהייתה לבושה בשמלת המחוך מסאטן ואגן נפוח על מנת לנשק את שפתיה מתחת להינומת התחרה, כמיטב המסורת, חתמה את האווירה ההומוריסטית והתוססת האופיינית לו. זו שהוא מצליח להפיח מדי עונה בתצוגות הוט קוטור שלו, תחום שרבים נוטים לקחת כל כך ברצינות. הילרי אלכסנדר אמרה *לי* פעם (כן, דיברתי איתה אישית...) לאחר תצוגת ההוט קטור שלו לקיץ 2010 ש"גוטייה תמיד גורם לנו לצחוק", ואולי זהו גם סוד קסמו. התצוגה הפיחה את השעמום וגרמה לי לחשוב: "I'll have whatever he's having", וכך בדיוק הייתי ממליץ לשאר המעצבים שעדיין מתיימרים להציג הוט קוטור.

הפינאלה בתצוגת ההוט קוטור של גוטייה לקיץ 2012- מימין למעלה, שמלת הכלה המסורתית שסוגרת את התצוגה, למטה, גוטייה "במירוץ ל(שמלה שבטח עולה) מיליון" ומשמאל, גוטייה והכלה.

את אותה הגישה, כהצעת הגשה ל"השקפת החיים הבריאה ביותר", הייתי ממליץ גם למיטץ' וינהאוס, שהביע תרעומת וזעזוע למראה התמונות וסבר כי "זהו ניצול גס של דמות ביתו, על מנת להפיק רווחים ולמכור בגדים. אבל כנראה שמיצ'י לא מבין כלום בבגדים, גם לא בהשראות או בהומור ובטח שלא בהוט קוטור, שכן הבגדים לא ימכרו להמונים אלא למתי מעט, שיקנו אותם בסכומי עתק. אולם הודות לעלות חומרי הגלם ושעות העבודה, סביר להניח כי הם לא יישאו תשואה ורווחים לבית האופנה שיצר אותם. מעבר לכך, האווירה החיובית בצלמה יצר אותן גוטייה היא המחווה הגדולה ביותר עבור הזמרת ואין בה ציניות, אפילו לא במעט. מיץ' ציפה מגוטייה שיבקש "אישור הסכמה מראש" או לפחות שיפריש תרומה לקרן שעל שם הזמרת. אולם בהיותה דמות ציבורית, שחייה חיי חברה ונהנתה מגלי הסלבריטאות שלה, הרי שלאחר מותה, הפרסונה הפומבית שלה שייכת לכולנו בדיוק כפי שדמותה הפרטית שייכת למשפחתה. ובאשר לתרומה- אינני מבין כיצד בדיוק היא אמורה לשרת את ווינהאוס? כמה בקבוקי אלכוהול וקראק אפשר לקנות כשלא נותר כבר מזמן זכר לגופתך הגשמית? אילו היה מבין את החשיבות שבהנצחת דמותה של ביתו בלבם של המעריצים ואת ההשפעה שגלומה באופנה כערוץ תקשורת יצירתי, כפי שהבינה זאת ביתו בחייה, הוא לא היה מגיב כך כלפי ההומאז' האדיר שנשא עבורה גוטייה.

GIAMBATISTA VALI Haute Couture S/S 2012

מעצב נוסף שהפליא לעשות והציג קולקציית הוט קוטור הראויה לציון היה ג'יאמבטיסטה וואלי, חבר חדש בפדרציה. הגישה המרעננת של וואלי כלפי הוט קוטור צעיר ומודרני, יצרה קולקציה מעודנת ושמימית של שמלות, עליוניות וחצאיות קלאסיות בגוונים עדינים של בז', ורוד, שחור עם הבלחות של גוונים עסיסיים יותר כדוגמת אדום הפטל, סגול האוכמניות וחום השוקולד. רצועות בד נקשרו לכדי פפיון באזור הצוואר, גזרי בד בצורת עלי כותרת פוזרו בצפיפויות שונות על גבי חצאית או עליונית, ויצרו נפחים ופרופורציות חדשות. חגורות מותן בדמות חבלים או סרטי פפיון יצוק ממתכת, הוסיפו מימד נסיכותי לשמלות. למרות שניתן היה לזהות בקולקציה כמה רפרנסים לעיצובים של כריסטיאן דיור, קוקו שאנל ואיב סאן לורן, לא היה בכך טעם לפגם. כיוון שמדובר באבות ההוט קוטור, יתכן ומן הראוי למצוא להם מקום בכל קולקציית תפירה עילית, ממש כפי שאנו מספרים את סיפור מצרים בליל הסדר מדי שנה. סוג של הנצחה, אם תרצו. הסגנון הגיאומטרי, הצבעוניות העזה והקריצה המודרניסטית שאפיינו את קולקציית הפרט אה פורטה של המעצב הוחלפו הפעם במראה קלאסי ובקו קוהרנטי שאפיין והגדיר את וואלי כמעצב אופנה שכולם למדו לאהוב; ערמות פרחים, גזרות קקון ומראה אצילי – ויקטוריאני היו בין האלמנטים הללו. גם סלבריטאי הטראש, לרבות מרי קייט ואשלי, ויקטוריה בקהם ושאר דכפין, נעדרו מהתצוגה ובכך אולי שמרו על כבודו. זאת כמובן פרט לקמרון דיאז, שהגיעה יחד עם הפרצוף המתוח שלה לכל תצוגת אופנה כאורחת של המגזין InStyle, כהכנה לקראת הפקת "הוט קוטור" בה היא אמורה להשתתף. אולם כיוון שגיבבתי על גבי דפים אלה כל כך הרבה מילים, כדאי שאפסיק בשלב זה, בדיוק לפני שאני מתחיל לדבר (מתוקף מחויבות הסיקור) על בר רפאלי.

From Time To Time

2012-01-02T06:02:00.000-08:00

זמן הוא אחד המשאבים היקרים ביותר בעידן המודרני. כשהייתי ביסודי, שאלה אותי אימי מה הייתי מעדיף; "זמן או כסף", ואני עניתי, "זמן, כי כשיש יותר זמן אפשר לעשות יותר כסף". זה נכון, אני נמנה בין אותם TYPE A PERSONALITY, שתמיד חסרות להן כמה שעות ביממה (מאפיין נוסף של קבוצה זו הוא הסיכון הגבוה יותר ללקות במחלות כמו יתר לחץ דם, התקפי לב וכו'. נו, שויין). במהלך השיעורים, הייתי חולם בהקיץ ומדמיין שיש לי את היכולת לעצור את הזמן, ממש כמו סמנתה מ"Bewitched". מה הייתי עושה בזמן הזה? לא יודע; יוצא להפסקה, מעתיק מהתלמיד הכי חכם בכיתה, גונב את המבחן מהתיק של המורה.... בעולם האופנה, עולם המושתת על מגמות וטרנדים, זמן הוא אלמנט קרדינלי ומשמעותי אפילו יותר מאשר אפשר לתאר. מעבר לביטוי הפשטני של אלמנט הזמן באופנה, כחלק מהעונתיות לפיה מתנהלת התעשייה, הזמן מנהל ומשפיע על עולם אופנה גם בצורה מופשטת יותר.

אלן דביוטון על המיצג שהשרה אותי לכתוב את פוסט זה

הטרנדים והמגמות מנהלים את שיח האופנה היום יומי, מנחות את המעצבים בעבודתם ומפרנסות אינסוף חברות ואתרים של חוזי טרנדים הצצים בתקופה האחרונה כמו פטריות אחרי הגשם. אבל טרנדים אינם צצים משום מקום; הם מושפעים מהלכי הרוח של התקופה, האומנות, האדריכלות, התרבות ושאר האלמנטים הסובבים אותנו בטווח של השנתיים הקרובות (חברות המבצעות תחזיות אופנה עובדות בד"כ בטווח של שנתיים, 4 עונות). אולם מה שהרבה פעמים הופך דבר למוצלח הוא הרלוונטיות שלו לתקופה, כלומר התזמון (!). התזמון באופנה, כמו בכל תחום אחר בחיים הוא הכל. לעיתים, אפשר להתבונן בדגם או בתצוגת אופנה שלמה מבלי להבין מדוע היא כל כך קוסמת לנו, למרות שעל פניו אין בה כלום. הרבה פעמים הסיבה לכך היא החיבור המדויק שלה לתקופה. הרבה לפני שמשהו הופך לטרנד, הוא עשוי להימצא כאלמנט אזוטרי המופיע בקולקציה של מעצב אחד ואחריו יבואו כל השאר. יותר מאשר יכולות עיצוב נעלות ורעיונות נפלאים, מעצב אופנה מצליח חייב לדעת לספק את הדבר הנכון בזמן הנכון ולא שנייה אחת קודם או אחר כך. אם יציג אותו קודם- יאבד רעיון בעל פוטנציאל לתהילת עולם כאילו לא היה ויתבטל ע"י הקהל בפניו הוא מוצג. אילו יציג אותו שנייה אח"כ, נאמר: "ראינו כבר מליון כאלה...סתם עוד טרנד חולף". פריטים כמו השמלה השחורה הקטנה או החולצה הגברית הלבנה והמכופתרת, אותם אנו מגדירים כ"אל זמניים" או "אלמותיים", הם בדיוק אותם הפריטים שניצחו את מבחן הזמן, אולם סביר להניח שאילו היו מוצגים בתקופה אחרת, לא היינו מוצאים בהם את החן מלכתחילה וגורלם היה כגורלן החולף של כריות הכתפיים.

(אותה הגברת בשינוי אדרת- מימין; לורן האטון בדגם מהקולקציה הנשים הראשונה של פורד, קיץ 2011. מימין; דוגמנית בדגם מקולקציית קיץ 2001 של YSL, הראשונה שעיצב פורד עבור המותג)

(מימין; שרליז ת'רון בשמלה מהקולקציה האחרונה שעיצב טום פורד עבור YSL. משמאל; קרמן קס בשמלת הרצועות)

ניקח לדוגמה את טום פורד, הוא התחיל את דרכו בגוצ'י בשנת 1992, ובמשך תקופה ארוכה נשאר מתחת לרדר (לא רק בגלל שזה היה חלק מהחוזה עליו הוחתם, אלא גם בגלל שלפורד, שלמד בכלל עיצוב פנים, לקח זמן לפתח את טעמו וסגנונו העיצובי וגם לציבור לקח זמן להתרגל אליו). אחרי 1996 ועד שפרש מגוצ'י ב2004, הוא היה הכוכב הנוצץ והקסום ביותר בשמי עולם האופנה. האם היה זה בזכות העיצובים המעולים או החדשנים שלו? לא, הוא פשוט ידע להתאים את עצמו להלך הרוח של התקופה- למתג נכון את המוצר שלו בהתאם לה ולתת לקהל היעד בדיוק את מה שהציבור רודף הסלבריטאים ושוקק המותגים רצה לקבל אז. היום, לאחר כ6 שנות הפסקה מעולם אופנת הנשים, פורד ממשיך עם אותו סגנון עיצובי והעקרונות המנחים אותו בניהול האימפריה שלו נשארו זהים לאלה שעל פיהם פעל בעבר; בתצוגה הראשונה צעדו אייקוניות אופנה (וכך המותג נקשר לסלבס זוהרים), הבגדים מתומחרים במחירים מרקיעי שחקים, פורד לא מפסיק לקשקש על איכות וכו'. אבל הדגמים עצמם לא מגלמים בתוכם את אותו האפיל הקסום שהיה לשמלות הפאייטים בסגנון האוריינטלי, שעיצב לתצוגה האחרונה שלו בYSL או לשמלת הרצועות הורודה שלבשה כרמן קאס בתצוגת גוצ'י קיץ 2003 (ואגב שמלה זו- זו בדיוק הדוגמה לדגם שאין בו כלום, אך יש בו הכל). היום, זה פשוט לא נראה טוב. זה גרוטסקי, מצועצע ונפוח, ממש כפי שאנו חווים את טום פורד כיום. כי מה שהתאים והתקבל בברכה לפני 6 שנים, לא בהכרח עובד כיום.

גליאנו, זמנך עבר- מימין; דוגמן בתצוגת הגברים של ג'ון גליאנו לקיץ 2001. משמאל: גליאנו בפינאלה)

התזמון גם הוא חלק בלתי נפרד מהאינטגרל שקובע מה "IN" ומה "OUT". סיפורי אהבה גדולים שליבלבו בתקופה מסוימת, יכלו בכלל לא להתקיים אילו המפגש הראשון בין בני הזוג היה מתקיים על הקרקע הלא נכונה- מצב הרוח הלא נכון או נסיבות השונות מאלה בהם הם התקיימו (רק חישבו איך היו נראים חייכם אילו הייתם פוגשים מישהו אהוב או שנוא בתקופת חיים אחרת). כך משל, אילו אלבר אלבז לא היה נזרק ממחלקת העיצוב של YSL ב91, ע"י טום פורד, הוא מעולם לא היה מגיע ללנוין. גם גורלו המר של גליאנו לא היה אותו הגורל אילו היה משמיע את דעותיו הגזעניות בפומבי בשעה שהוא מתבוסס בגילופין בזמן אחר, נגיד 10 שנים קודם לכן (כפי שכנראה באמת קרה, גם על פי התיעודים, אך טוייח על ידי כל הצדדים). מדוע? כיוון שאז הוא היה נכס יקר מפז עבור LVMH וברנרד ארנו לא היה מעלה על דעתו להיפטר ממנו.

"Christian Marclay's 'The Clock

יש המאמינים כי הכל נקבע מראש, שסופו של כל אחד כתוב איפשהו למעלה בספר שנפתח מדי שנה ביום כיפור ושממש כמו גווינט פלטרו בסרט "דלתות מסתובבות", לא משנה מה תהיה הדרך, התוצאה היא זהה. אני מאמין שהכל אולי כתוב מראש, אבל "הרשות נתונה", וכחלק מזה, הדרך היא המשמעותית ביותר- כיוון שאנו מעבירים את חיינו לאורך זמן. האם הדקות והימים שבזבזנו בהערצה כלפי טום פורד הן בזבוז של זמן נוכח הקולקציות המזעזעות שלו כיום? לא, הרי פורד היה בין המעצבים המכריעים שעיצבו את העשור הקודם וזה לפניו, פיתחו את טעמינו האופנתי והשפיעו על המלתחה שאסף כל אחד מאיתנו במשך אותו הזמן. הוא תרם לטעם האופנתי שלי ושל רבים אחרים, כמו גם לסגנון שלמדנו להעריך בהווה. כמו טום פורד, גם הצללית המודגשת שהעניקו כריות הכתפיים לאזור זה של הגוף חזרו יום בהיר אחד לאופנה. אולם בשונה ממנו, הן חזרו היום כאלטרנטיבה משופרת למה שהכרנו אז- טעם משודרג לזיכרון נושן, שהרבה היו מעדיפים לאבד, אולם ככזה, הוא קרוב יותר ולכן מנחם יותר. האם היינו מעריצים את הכתפיים הזוויתיות המובנות במקטורנים של מרג'יאלה, בלמן או בלנסיאגה, אילו קדמו לעידן בו שלטו הכריות של ה80? יכול מאוד להיות שלא.

כשבגדים לא מרגשים כבר אף אחד

2011-12-18T13:51:00.001-08:00

זו לא תהיה הפעם הראשונה שתשמעו אותי מתריע על גוויעתו של ה"הוט קוטור", האופנה העילית המקדשת את התפירה המורכבת, עבודות מלאכת היד והשזירה המרהיבות, כמו גם את חומרי הגלם המשובחים והיוקרתיים ביותר. הסיבה לכך, היא לא רק העובדה שאותן הנשים שיכולות להרשות לעצמן את תענוג רכישת הדגמים הצטמצם לכ200 במספר("מועדון ההוט קוטור"), גם לא הצורך התרבותי שלנו בסיפוקים מהירים ממגמות אופנה שנעלמות כאילו לא הייתה אחרי עונה אחת ומותירות אותנו עם ערמות בגדים זולים וחסרי כל קסם בעיננו. בעוד כמה שנים נוכל לומר כי הקוטור פס מהעולם כיוון שאותם בעלי מלאכה שרכשו את מיומנויות התפירה העילית ועבודת היד מאבותיהם במשך עשרות שנים, עוזבים גם הם את עולמינו בשיבה טובה.

בתחילת החודש, התכנס המעגל החברתי האליטיסטי ביותר בעולם האופנה כדי לחלוק כבוד אחרון לפרנסואה לאסז' שמת בהיותו בן 82. לאסז, היה אבי הרקמות והעיטורים (Beading & Embroidery) של עולם ההוט קוטור הפריזאי. קרל לגרפלד אמר פעם ש"לא תתכן תצוגת אופנה בלי עיטורי רקמות וחרוזים, ולא יתכנו עיטורי רקמה וחרוזים בלי לאסז'". יכול להיות שזו הייתה גם הסיבה שבגינה החליט בית שאנל לרכוש את בית לאסז' בשנת 2002 (בכך הצליחו להגן על לאסז' ולהבטיח את המשך פועלו בזמן שהם קונים לעצמם בלעדיות מסוימת מהקרם דלה (דה לה)קרם של הקוטור הפריזאי). הוא גדל על בירכיה של מאדם וויונט (שהייתה מעסיקה של אימו) ועבד עם כל הקוטוריירים הגדולים (כמעט) ללא יוצא מהכלל (פרט לאלכסנדר מקווין, שאינו חבר הפדרציה להוט קוטור, אך בכל זאת העיז להישאר מחוסר שביעות רצון משמלה בודדת שיצר עבורו לאסג'. מאז דרכיהם נפרדו). אפרת קליג, שעבדה באטליה ההוט קוטור של כריסטיאן דיור, סיפרה לי פעם כיצד בתי האופנה העילית היו מוציאים סקיצות לבתי מלאכה חיצוניים כדוגמת לאסג', ולאחר מאות שעות עבודה, אלפי חרוזים, פאייטים, באגטים, קריסטלים, פנינים, נוצות יען, סרטי משי, קטיפות ושאר חומרים אקזוטים אחרים, היה חוזר המוצר המוגמר אל הוריו וגולש היישר אל תצוגות העילית. היצירות היו מרהיבות וכך גם המחירים; ג'קטים בכ60,000$ ושמלות ב100,000-150,000$. אחת משמלות הנשף הידועות לשמצה שעזבו את שעריו של בית לאסז', הייתה בעלת שובל של כ20 מטר ועלתה לבעליה 1.6 מיליון דולרים עבור 11,000 שעות העבודה שגזלה מצוות בית המלאכה. ב91, הגיע לאסג' לשפל כלכלי ונאלץ לפטר כמחצית מעובדיו בתקופת מלחמת המפרץ (היות ורבות מנשות מועדון "ההוט קוטור" מתגוררות באיזור החיוג המפוקפק של המזרח התיכון או בשאר האמירויות הערביות). לאחר שהתאושש, כשנה מאוחר יותר, הקים פרנסואה את בית הספר לשזירת חרוזים ומלאכת יד על מנת להכשיר בעלי מלאכה ולשמר את גחלת ההוט קוטור כמו גם את עתיד העסק שלו.

ראיון עם פרנסואה לאסז' משנת 1987

ומעניין לעניין באותו העניין: ברביעי האחרון, פרסמה טלי קושניר, בעלת בוטיק "המחתרת" לפרטי וינטג' ויד שניה, כי לאחר שנה קשה, היא מחליטה שהגיע הזמן "לסגור את הבאסטה". מדובר ללא ספק בלא פחות ממוסד תל אביבי, אבן פינה בתרבות ובאופנה התל אביבית. מאז 1993, המחתרת אומנם עברה מספר גלגולים והחליפה כמה קורות גג, אך בניגוד לשמה, מעולם לא נשארה מתחת לרדאר וניתן לומר שמשכה אליה את המבינים, האופנתיים והמשפיעים שבמחוזותינו. המחתרת בלטה על פני שאר חנויות היד השנייה לא רק משום שהייתה בין הראשונות שהציעו את הז'אנר עוד לפי שהפך לכל כך "היפ" והוביל לפתיחתן של חנויות דומות בכל רחבי העיר (והפריפריה) כמו פטריות אחרי הגשם. המקצועיות והידע הרב של קושניר, כמו גם הערכתה העמוקה לאופנה בכלל ואופנה עילית בפרט, הם שהבדילו אותה מבליל החנויות המתחרות. כך לדוגמה, על חלק מהבגדים ניתן היה למצוא תגיות המתארות באיזו תקופה עוצב ומאילו חומרים הוא עשוי.
שמלת הנמר מעוטרת החרוזים והפיאטים שיצר לסז' עבור קולקציית ההוט קוטור של ז'אן פול גוטייה ב1998 לאחר 700 שעות של עבודה מפרכת.
לאסז' אצל שאנל הוט קוטור לחורף 2010/11.
אומנות על אומנות; דגמים שיצר לאסז' עבור תצוגת ההוט קוטור של איב סאן לורן לקיץ 1988 שעוצבה בהשראת ציוריו של ואן גוך.

אני זוכר איך לפני כמעט 10 שנים, בתקופת התיכון, היה גורר אותי חברי נ. בסיבוב הקניות הקבוע שלנו (שנקין ->קינג ג'ורג' ->סנטר) ולעולם אינו מוותר על עצירת הקבע "במחתרת". למרות שלא תמיד הצלחתי להתחבר לריחות הבגדים הישנים, המחשבות על בעליהם הקודמים או לטעמם של האנשים שלבשו אותם, זכיתי לצפות בדרך שעברה החנות במשך השנים וגם רכשתי לעצמי כמה פריטים קלאסיים. באותה תקופה, בזמן שבראד פיט, וינונה ריידר וגווינת פלטרו לבשו ז'קטי עור וינטז' של גוצ'י, שמלות ערב היסטוריות שעיצבו בעצמם כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן (בהתאמה), נהנו להם אותם האנשים שאנו מכנים כיום "היפסטרים" מהמחשבה, כי גם הם זוכים להתפלש בכל ה"טוב"מהעבר בעודם רוכשים אפודה אפורה בבוטיק המחתרת, ממש כמו מקביליהם ה"מגניבים" מL.A. המחתרת- צולם ע"י גילי יובל

אבל מה שהיה נחשב אז ל"בון טון", כנראה שאינו רלוונטי כיום; את רחובות החנויות והבוטיקים, החליפו קניונים ממוזגים ורשתות אופנה מהירה המציעות את "הצעקה האחרונה באופנה"- אומנם בביצוע קלוקל, אך במחיר מעולה. היום, במקום סוודר "תוצרת הארץ" משנות הצנע שהציעה המחתרת, ירכוש ה"היפסטר" את חולצת הפלאנל המשובצת בגווני ירוק אשוח ואדום פרג בסניף הH&M הקרוב לביתו באותו המחיר כמעט (ויתכן מאוד שבפחות). המראה ה"ישן" פשוט אינו מצטייר יותר טוב בבבואת העין כפי שהוא עשוי היה להיתפס בעבר. רכישת פרטי יד שנייה אמורה לפתח אצל בעליו קשר רגשי כלשהו כלפי הבגד והיא גם מקנה לבעליו מידת אינדיבידואליות הודות לייחוד שלו על פני בגדי התקופה בה נרכש בשנית. אולם כל אלה לא יספיקו אפילו להתפתח בעידן המודרנית בו הרשתות האופנה הקמעוניות מציעות דגמים העונים לסטנדרטי איכות נמוכים ועוקבים אחרי טרנדים שבמילא לא יחזיקו עד השנה הבאה. המחיר הזול מאפשר לנו לזרוק אותם לפח עוד לפני שפיתחנו כלפיהם רגשות ובטרם יהפכו לשלג דאשתקד.

בבית האופנה של לאסג' מינו את הובר ברר, שהתחנך על בירכיו של פרנסואה, למנהל האומנותי החדש אשר ימשיך להוביל את דגל בית המלאכה. קושניר, מתכוונת להמשיך באיסוף פרטי וינטג' ולהציע אותם באופן אקסקלוסיבי ללקוחות פרטיים (במסגרת "תאום מראש") בסטודיו של בן זוגה הצייר. על הפרק עומדות גם התוכניות להקים ארכיון אופנה שישמש את הציבור. השיפט הזה ממכירה המונית של בגדים ישנים לאוצרות של פרטים ייחודיים, עשוי לשקף שינוי תודעתי בתפיסה שלנו את האופנה, כך גם מבול תערוכות דגמי האופנה ההיסטוריים שפקד את המוזיאונים ברחבי העולם. סנטימנטים הם השורה התחתונה בכל העומד מאחורי מגמה זו, אבל סנטימנטים אי אפשר ללבוש, וחבל שכך. כל שנותר הוא לקוות שיצירות המופת של לאסז' ימשיכו להיראות ברחבי העולם לא רק מאחורי ארונות זכוכית ותאורה חמה אלא גם בעסקים לניקוי יבש.

שבוע אופנת קיץ 2012, תל אביב; כי אפילו לאזרבייג'ן יש שבוע אופנה, וגם בו משתתפת גלית לוי.

2011-11-26T04:13:00.000-08:00

שבוע האופנה של תל אביב, להלן TLVFW, שהתקיים השבוע במתחם התחנה, הזכיר לי בדיוק את מה שאין לנו: אין לנו מעצבים מקוריים שיודעים לתפור בגדים איכותיים ברמות גימור מעולות, אין לנו דוגמניות רזות מספיק כדי ללבוש שמלות שיפון שקופות או מקצועיות מספיק כדי ללכת בעקבים בגובה שמעל ל5 ס"מ. אין לנו מדינה המאמינה בפוטנציאל הכלכלי/מדיני/תיירותי שבאופנה, אין לנו יכולת ארגונית טובה מספיק ובסופו של דבר גם אין לנו כבוד עצמי. כן, ביקשו ממני כבר לנסות להסתכל על חצי הכוס המלאה, להיות פחות מריר (משוקולד הלינדט שחולק בדליי מתכת מגושמים על שולחנות אולם קבלת הפנים לפני הכניסה לתצוגות ונחטף תוך שניות על ידי עמך ישראל, שהקשר בינו לבין אופנה הוא מקרי בהחלט), אבל אי אפשר. ברגע שאתה ממצב את עצמך באותה השורה יחד עם שאר בירות האופנה בעולם (כפי שהתיימר לעשות הקמפיין הפרסומי של שבוע האופנה הישראלי), אתה לא יכול להרשות לעצמך לספק פחות מ100%. (פינת "הידעתם?"; מוטי רייף ביקש מהעיתונים הגדולים סכום של 100 אלף יורו- בדיוק אותו הסכום שביקשו מארגני שבוע האופנה בניו יורק לפני כ18 שנה בתקופת הקמתו). באופנה האמיתית, עולם בו איכות היא מילות המפתח; זה או הכל או כלום, פרטץ' לא מתקבל בבית ספרינו. אבל אנחנו, כמו בני 3, מנותקים מלהיות מודעים ליכולותינו או לכישורינו ויוצאים בקול בטוח עם הצהרות גרנדיוזיות שלרובן לא היה כיסוי (ע"ע- "פרנקה סוזני, העורכת הראשית בווג איטליה, נשארה בבית). העיתוי היה גם הוא גרוע ביותר; מדוע להציג אופנת גברים בנובמבר כשלושה חודשים לאחר שהעולם עשה זאת? (ובעיצומה של תקופה צחיחה בכל הנוגע לאופנה העולמית).

בעוד שבעולם, בין נותני החסות נמנות חברות תעופה, יצרני שמפניה ומכוניות יוקרה, בישראל, בחרו להתעטף בתמיכתו הכלכלית של יצרנית המסטיקים "5", פן סימבולי שעזר להגדיר את שבוע האופנה הישראלי כפי שאני תפסתי אותו. וכך, במהלך 3 ימים, היה ניתן לראות את נציגי העיתונות המקומית והזרה, כמו גם בכירי המשק וסתם אנשים שנזדמנו מהרחוב לועסים, בולסים ולבסוף יורקים מסטיקים בטעמי אגס, אבטיח ומנטה עדין (ביום השלישי סירבתי בכל תוקף לקחת אפילו מסטיק נוסף אחד, וזאת למרות הפצרותיהן של הנערות, הלא חינניות, שחילקו אותם).

למרות ההזדמנות לחוות שבוע אופנה תובעני מבוקר ועד ערב, נכחתי רק בתצוגות שהתקיימו לאחר 17:00 מהסיבה הפשוטה שיש לי "Day Job", וכפי שזה נראה מפה, זו הייתה החלטה טובה לא לוותר עליה...כיוון שלא ניתן לבקר דבר מבלי לנסותו, אבסס את דברי רק על סמך התצוגות שבהן נכחתי:

יום שני, 21.11.11:

יוסף- התצוגה של יוסף התחילה ב5 דגמים שעוצבו בהשראת נותנת החסות שכולם (חוץ ממני) למדו לאהוב, מותג המסטיקים "5" (והיו למעשה דגמים של יוסף עשויים מבד סאטן שעליו הודפסו התמונות מאריזות המסטיקים והן הוצגו על בובות במתחם במשך שאר ימי התצוגות). עצם הרעיון הספיק כדי להוציא כל עניין שהיה לי בעיצובים הבאים שהציג יוסף. על הבמה, על רקע ירח מלא שהופיע על גבי המסך שניצב מאחוריה, עמדה נינט, בפן דליל וחלק מאי פעם, ושרה את השיר "Crazy" של Gnarls Barkley. באותם הרגעים, הרגשתי שאני המשוגע היחיד באולם, זה שניחן ביכולת לראות עד כמה המציאות מסביב מעוותת, בעוד שהשאר משולהבים בהתקף טנטרום פשניסטי קדחני מנותק מכל ביקורת עצמית. בשאר התצוגה, צילמתי את ספי, מעדכנת את העולם שמחוץ לאולם באמצעות האינסטגרם בדגמים שצעדו על המסלול וגם צייצתי כמה משפטים בטוויטר על מורת רוחי מהתצוגה. העיסוק ב"סמארט-פון" בזמן התצוגה היה ההזדמנות היחידה להרגיש קצת "חו"ל בארץ", (כפי שהבטיחו המארגנים), כי אחרי הכל, זה מה שכולם עושים היום בתצוגות האופנה בעולם. ממה שכן ראיתי, בלטו ערמות של טול גזור, צבעים מטאליים, תכשיטים גסים וגזרות פשוטות ובנאליות שראינו כבר בקולקציות עבר שלו או של מעצבים אחרים, כאלה שאין טעם לטרוח ולפרט במילים.

משמאל: קולקציית מסטיקים, מימין: ספי, עסוקה בעידקון העולם ע"י האינסטגרם. תצוגת האופנה של יוסף.

ג'ודי, שהצטרפה גם היא לחגיגת תיעוד התצוגות, הסתובבה כמו ממטרה בעודה מצלמת את תצוגת האופנה של אלון ליבנה באייפון שלה.

תצוגת האופנה של רוברטו קוואלי- הייתה גולת הכותרת של האירוע והזכירה לכולנו עד כמה פתטי ופרובינציאלי יכול להיות עמינו אשר בציון. את הישראלי המכוער אפשר היה לאתר כבר בכניסה לאזור קבלת הכרטיסים, מצטופף ונדחף בין ההמון. אחד העיתונאים של Ynet (שמו- שם אחת מעונות השנה...) הגיע למקום וסרב לעמוד אפילו שנייה אחת מיותרת. בשעה שלצידו עמדה נורית בת יער (עיתונאית האופנה הראשונה ואחת הנחשבות בישראל) ועיתונאים זרים רבים עמדו וחיכו בסבלנות לתורם להיכנס, הוא לחש לעצמו "איפה הכניסה לעיתונאים?", (רציתי לענות; "כאן, אידיוט!") כשהבין שאף אחד לא מתייחס, חזר על המשפט עד שהגיעה היח"צנית ופילסה לו את הדרך. אחריו התעורר נימרודי, שאיבד גם הוא את סבלנותו והכניס איתו שני גברים ושלוש נשים (בניהן מגישה משעממת של תוכניות בוקר ואירוח מערוץ 2 שאת שמה אני לא זוכר אך היא מרבה להגיע לאירועים מסוג זה).

אולם התצוגה היה מלא עד אפס מקום והמעברים היו גדושים באנשים שביקשו להיכנס ללא כרטיס, רק כדי לראות דגמים שהוצגו כבר על המסלול במילאנו לפני כשלושה חודשים. הדוגמניות שלבשו את הבגדים לא עזרו לשיפור המורל באירוע; על המסלול, לא נראתה ולו דוגמנית אחת שיכלה לשאת חליפת מכנסיים וג'קט טוקסידו זהובים ללא חולצה; ברבורה סינדרובה (שהשתלטה כבר מזמן על כל ההפקות האדיטוריאליות במגזינים), נחלצה לעזרה ונאלצה למלא את התפקיד. ברבורה צעדה קצת על מסלולי מילאנו ופריז כשהייתה בת 17, אבל בראיון שערכתי עימה בעבר סיפרה, כי היא חדלה לעשות זאת כיוון שלא הייתה רזה מספיק, "צריך להיות רזה כמוך", אמרה לי. סינדרובה לבשה גם את כל "הסטייטמנט פיסס" של המעצב, שאר הדוגמניות המקומיות דידו בהליכה עקומה ומאומצת על נעלי העקב. חצאיות הפליסה והפאנלים השקופים, ההדפסים הפרחוניים והפסיכודאליים או שפע הזהב של הקולקציה הנוכחית שהוצגה כאן, לא הצליחו להפיח בי עניין כצופה. לעומתם, דגמי העבר של המעצב, שחתמו את מפגן הראווה הזה של קוואלי, הוכיחו מדוע היה נחוץ כל כך לשלם לו 600 אלף דולר רק כדי שיגיע לישראל.

משמאל; דגמי הקולקציה האחרונה של קוואלי. במכרז; ברבורה כברבור. מימין; דגמיו של קוואלי מעונות קודמות.

יום שלישי, 22.11.11

גלית לוי- את מבחר הדגמים שהציגה גלית לוי, קשה לכנות קולקציה כיוון שלא היה אף קו שקישר בין שמלה אחת למשניה- פרט להרבה תחרה (שנראתה גסה וסינטטית), תפירה גרועה (מחשופים עקומים וחוטים פרומים שריחפו מאחורי הדוגמניות כמו שובל סילון אווירי), סגנון לא מלוטש וטעם רע. אופיים "הפרטני" והלא אחיד של הדגמים שהציגה לוי הוא פועל יוצא מאופיו של המותג שלה, המספק שמלות בהזמנה והתאמה אישית עבור לקוחותיה, לרוב כלות. אולם בעוד שלכלה מקובל לחכות ביום חתונתה, האיחור בתצוגה של גלית לוי, שעמד על כחצי שעה, היה פחות מקובל. הניסיון ליצר אווירה פריזאית, בין אם על ידי השנסונים שהתנגנו ברקע ובין אם בעזרת תמונת גני ורסאי שהוקרנה על המסך מאחור, הבליטה את דלותם של הבגדים, שנראו כאילו נתפרו יומיים לפני כן. העובדה כי הדוגמניות צעדו על המסלול בנעליים מ"זארה", הפכה את הכל למפגן חובבני וחסר טעם. אילו מידת רגלה של לוי לא הייתה 36, סביר להניח שהייתה משתמשת באוסף הנעליים מארונה הפרטי (ואולי היה מוטב כך).

לא ניתן היה להתעלם מהדמיון לקולקציות של דולצ'ה וגבאנה, אלי סאאב ואפילו ניסיון לגנוב כמה רעיונות מ"הקוטוריירית הישראלית" אפרת קליג ["הטול אילוזיון" של גלית לוי, (טול דק ביותר בצבע גוף שמשמש בשמלות בעלות מחשופים נדיבים], בניגוד לזה של קליג, היה כל כך עבה עד שנראה כאילו היה אמור להילבש על ידי פיל). היות ולא ציפו ממנה ליותר, הגניבה הרעיונית לא ריגשה אף אחד באולם. את עיניהן של הדוגמניות כיסו תחרות, אולם בניגוד לתחרות הסולטיס הדקיקות הנהוגות להילבש באופן זה בנשפים אירופאים ומסיבות תחפושות, התחרות של גלית לוי היו עבות ומלאכותיות, ספק אם היא בכלל מודעת להבדל.

תמונת הפתיחה (ימין) והסיום (שמאל) בתצוגת האופנה של גלית לוי.

קרן וגדעון אוברזון- גדעון אוברזון הוא אחד המעצבים המהווים את אבן הפינה המשמעותית במורשת האופנתית של מדינת ישראל. חסד נעוריו זה הוא ששומר את הגחלת החלשה והרפה שעדיין בוערת לרגלי המותג, אבל אם נודה באמת, העניין בו כמעצב בהווה נכבה מזמן. מדוע החליט להצטרף אוברזון לחגיגות האופנה הישראלית שבועיים (!) טרם פתיחת שבוע האופנה(ולתפור קולקציה שלמה בחיפזון בהול כולל דגם לסטלה עמר, שהגיעה לארץ לצורך המדידות רק יומיים לפני התצוגה)? כי זה סוג של פרסומת, היא עולה 25,000 שקל, יש בה אלמנט סימבולי שב"להיות חלק מ" (חלק מהתעשייה, או "הענף", כפי שהיו מכנים את זה בזמנו..., חלק מלאום, שלא היה מספיק חשוב כדי שיתגייס לצבאו ויגן עליו כשהיה בן 18 וכו'...), אבל בעיקר כי הוא יכול להרשות לעצמו. הבגדים, שניכר היה כי הם נתפרו בזמן קצר, היו מינימליסטיים בגווני שחור-לבן ואופיים, היה אופיו של העשור האחרון בו ניתן היה למצוא עיתונאים שיואילו להרים עט כדי לכתוב עליו; שנות ה90.

אוברזון, התמונות פה רק לשם האחידות...

יום רביעי, 23.11.11

אלון ליבנה- תצוגת האופנה של אלון ליבנה הייתה זו שהצילה את כבודם של שלושת ימי התצוגות. בין קריאות הפליאה ומחיאות הכפיים לדגמים שצעדו על המסלול היה ניתן לשמוע את הקהל מנסה לעלות אסוציאציות למקורות ההשראה לעיצובים; לאחד הזכירה שמלת שיפון בכחול עם חלק עליון אטום שנכרך סביב הצוואר דגם של לנוון, לאחר הזכירו הפיתוחים שבטופ לבנבן עם צווארון גופרה את הסגנון של אלכסנדר מקווין. לאחרת הזכירה שמלת לורקס זהובה ארוכה וצמודה מקולקציית עבר של גוצ'י, ואני התרשמתי במיוחד מהאזכורים לניטים הזהובים על רקע הבד הלבן והאטום מהקולקציה האחרונה של דונטלה ורסצ'ה, שאת חיבתו למעצבת חשפתי כאן בעבר. מעבר לעובדה כי "קבלת השראה" ממעצבי על לא מפתיעה או מרגשת כבר אף אחד (ביחוד בהקשר זה של אלון ליבנה), האסוציאציה הזו למותגי על עולמיים מסבירה מדוע הדגמים נראו אופנתיים, מסקרנים ומוצלחים כל כך. ההבדל בינו לבין גלית לוי הוא האיכות, שהייתה (כמעט) מושלמת (גם אצלו היה "טול אילוזיון", אומנם דק, אך עם רוכסן בולט ועקום), נוסף לסגנון אחיד ועדכני שנעדר מדגמיה של לוי. ההשוואה הזו מלמדת אותנו כי גם כשמחליטים לקבל השראה, צריך לדעת ממי לקבל אותה וכיצד ליישמה.

.Like a whore in church @ Alon Livne.

לסיכום, כדי להמחיש את כל האמור לעיל, חשבתי שלא תהיה דרך טובה יותר לתאר את האישה של שבוע האופנה הישראלי, TLVFW, מאשר מילות השיר שכתב יאיר לפיד (כבר התחלה מפוקפקת..) ובוצע על ידי להקת מנגו; היא "גרה בשינקין, שותה בקפה תמר, רוצה לעשות גם סרט קצר… היא כל כך מסובכת, לובשת תמיד בשחור", (וזה הזמן לציין שגם שחור צריך לדעת ללבוש ובאיזה שעות של היום עדיף לעשות זאת...). לעומתה, האישה שתמצאו בשבוע האופנה של פאריז, משאירה סביבה הרבה סימני שאלה אבל דואגת שהכל יהיה מושלם. כפי שתיאר אותה פיטר סוסנר. הבגדים שלה כולם נתפרו ע"י פייר בלמן, לא "שוגר דדי"...

It's All About Editing!

2011-10-20T07:18:00.000-07:00

אם יצא לכם להכיר אותי קצת דרך הבלוג, ודאי למדתם כי אני נמנה בין החסידים הקונסרבטיביים וההדוקים ביותר של בית ורסצ'ה. לכן, זה ודאי לא יפתיע אתכם אם אספר עד כמה רבה הייתה ההתרגשות למשמע הידיעה כי דונטלה, הואילה לשתף פעולה עם ענקית האופנה הקמעונאית, H&M. כבר חודשים ארוכים שאני לא מספיק לדבר על הקולקציה ועל כמה אני רוצה לשים את ידי על הפריטים מתוכה. הייתי מוכן לקנות את כולה עוד לפני שידעתי בכלל איך נראים הדגמים. היום, פתחו H&M את האתר הרשמי המציג את כלל פרטי הקולקציה, ובהתאם לכך, הוצפו כל מגזיני האופנה ברשת באותם הפריטים. ואני, נרקומן של גלאם-שיק היסטורי-היסטרי שכמותי, מיהרתי להרכיב לעצמי מלתחה נובורישית לתפארת עוד לפני שהצלחתי לעכל את ערכה הקלורי ומחיר הכבוד העצמי שיהיה עלי לשלם.

VERSACE + H&M, Shopping List

בחרתי בפריטים הכי אייקוניים, אלה שמייצגים את ג'יאני ורסצ'ה יותר טוב מג'יאני ורסצ'ה עצמו, פריטי הארכיון של הארכיון. אחז בי מין בולמוס; רציתי כל פריט, ובלבד שיהיו בו ניטים, עור, זהב או הדפסי בארוק ודוגמאות מנומרות. אבל לפתע גיליתי שאני מתנהג כמו פשניסטה בולמית ונחנקתי מהקיא של עצמי. מצאתי את עצמי מתבוסס בשלולית של פריטים חצי מעוכלים שנפלטו מאוסף נושן כל כך עד שהספיקו להיות מועתקים אפילו על ידי הבסטיונר האחרון בשוק הכרמל. לא, לחלוטין אינני מפחית מערכו של כל פריט עיצובי. אני מאמין אמונה שלמה בנכונותה של דונטלה, להכניס את אנשי העולם כולו לארכיון העיצובים של אחיה ואני לא מפקפק לרגע באותנטיות של העיצובים, אבל המחירים הגבוהים, הארכאיות שבחגורות עור עבות אבזמים או בג'קטי אופנוענים (בומבר) מעוטר בניטים זהובים בספירלה גיאומטרית, הפך אותי לאנורקסי. התחלתי לצמצם ולערוך את הרשימה, הנחתי שאת מחצית הפריטים מאותו הסגנון, אוכל למצוא גם בחנות הוינטג' הנידחת ביותר שאעלה על דעתי באלנבי או בקינג ג'ורג (צעיפי המשי המנומרים או חגורות הניטים) ושאת הדגמים המינימליסטים (כמו חליפות מונוכרומטיות) אפשר יהיה לקנות בכל רשת קמעונית אחרת גם בלי שיתוף הפעולה, שהרי הם במילא לא נושאים מאום מאופיו של המותג. חלק מהדגמים בקולקציה, פשוט אינם אטרקטיביים מספיק, הדפסי הדקלים או הדוגמאות בשחור לבן, יכולים להישאר בחנויות הרשת. ההכרה בכך שלא מדובר בפריטי המותג המקוריים, אלא בראינטרפרטציה שלהם, על ידי מי שהייתה לעיתים המוזה ולעיתים האחות המופקרת שנושלה בסופו של דבר מחלקים נכבדים מהירושה- גרמה לי להמשיך ולצמצם את רשימת הקניות, אולם רק במידה מעטה. כך, נשארתי עם הנעליים- המשלבות את רצועות העור האייקוניות ואבזמי הזהב אופנתיים מספיק ונושאות תגית מחיר סבירה יותר; החולצות השחורות- מינימליסטיות עם נגיעה של זהב, שמץ של נובורישיות מערב אמריקאית. את שאר הפריטים בעמוד הציפו סימני שאלה גדולים כיוון שהם שעשויים למצוא את עצמם ב"ארכיון הפרטי שלי" (קרי, לא יראו את אור היום שמחוץ למדף העליון בארון הבגדים). [אבל חוסר ההחלטיות והתשוקה למעט "שבבי אפר מג'יאני", גורמים לי להמשיך ולהתעקש: אולי חולצה מודפסת, אולי בכל זאת חגורה ואולי מעיל צמר עם שרוולי עור, שירד לעת עתה מרשימת הקניות הרשמית בעיקר בגלל הציפייה והחשש מתגית המחיר. לאחר שעם ישראל יטביע את חותמו וטעמו, ירוקן את מדפי הרשת ויגרום לבעליה לתמחר מחדש את הקולקציה, אוכל לשקול את הכל מההתחלה].

The Versace Family Portrait- משמאל: אוגוסט 1988- בשורה האחורית משמאל לימין: סאנטו, ג'יאני ובעלה של דונטלה דאז, פול בק. מקדימה: דונטלה אוחזת את אלגרה הקטנה לצד אישתו של סנטו עם ילדיהם פרנצ'סקה ואנטוניו. מימין: לונדון, 1992- דונטלה, בעלה ושני ילדיהם, דניאל ואלגרה, בתצוגת אופנה למען הצלת יערות הגשם.

ההתבוננות בפרטים בהפקות האופנה מערכתיות, אתרי האינטרנט או הקטלוגים של החברה, כתיבה עליהם ואפילו שימוש בהם בהפקות, מסבים לי אושר עילאי! אבל הפנטזיה האוטופית על משפחת ורסצ'ה וסגנון החיים שמתאפשר רק לבני עשירים ומפונקים, הובילה אותי להתנגש בקירות המציאות הפרקטיות, בה שיקולים כמו מחיר, תועלת ושימושיות הבגד, הם המובילים את הדיון האופנתי. בעולם ההוא, אני איזבלה בלואו, שקונה את כל הקולקציה שהיא פרי שיתוף הפעולה (ולא אכפת לי שגילו כבר את ג'יאני ורסצ'ה בשנות השבעים ושהוא הספיק למות יחד עם המותג שלו לפחות 9 פעמים מאז). אבל בעולם האמיתי, אני בלוגר, עורך אופנה, שמשתדל בכל הכוח ללמוד דבר אחד או שניים לא רק בכתיבה אלא גם בעריכה. עריכת התמונות והמילים שאני מעלה למרחב זה וגם עריכה של הרצונות שלי בהתאם לתנאי המציאות: המרחב בעמוד וגבולות כרטיס האשראי.

משמאל: VERSACE Fall/Winter 1993, staring model: stephanie seymour, photographed by Richard Avedon.

מימין: Sigrid Agren & Parker Gregory for Magazine Antidot, Photographed by Giampaolo Sgura

במקביל להתחבטויות וההתלבטויות, המהולות בהתרגשות לקראת השקתה של הקולקציה, שוטטי לי בגבולות האינסופיים של המרחב האינטרנטי והבחנתי בהפקת האופנה הזו של הגיליון ההאחרון של "מגזין אנטידוט". העתק מושלם של קמפיין המאסטרו ג'יאני לחורף 1993. דבר אחד השתנה מאז רציחתו של ורסצ'ה- החיקויים/המחוות נהיו מתוחכמים ומוצלחים יותר, הן בתעשיית מותגי היוקרה והמותרות והן בעולם המגזינים.

ניחוחות של נחשקות

2011-10-15T05:23:00.000-07:00

קוקו שאנל אמרה פעם, שאישה ללא בושם, לעולם לא תוכל להיות נאהבת. שאנל, הידועה בזכות משפטי הקאלט שלה (שהפכו במרוצת השנים לקלישאות חבוטות, חלקן באמת נאמרו על ידיה וחלקן יוחסו לה לאחר שהושאלו מקוטוריירים אחרים כדוגמת YSL או פייר בלמן- וויסה ורסה), ידעה דבר אחד או שניים בבישום, אבל בשיווק היא ידעה הרבה יותר. למרות הדעה הרווחת כי מדובר ב"פמיניסטית חסרת תקנה", קוקו שאנל, המדמואזל הניצחית, בנתה את האימפריה שלה על גבם של גברים. סיפור חייה הוא דוגמה מצוינת לאופורטוניזם-שוביניבטי של נשים מסוימיות, המאמינות בלב שלם כי אישה לא יכולה להצליח בלי גבר עשיר שיתמוך בה. למרות ההצלחה הכבירה של האסטרטגיה הזו, לקוקו שאנל זה עלה בסופו של דבר במפעל חייה המשגשג, כאשר איבדה אותו לאחד ממאהביה. אבל שאנל ידעה כבר אז ש"נזקקות" הייתה ערך עליון. המדמואזל הקוקטית (קיצור של הצירוף "Kept Women") הבינה את הצורך של אישה להיות מחוזרת, להרגיש שיש לה יעוד גם פרט לעצמה- עבור גבר שנמשך אליה, אוהב ומעריץ אותה, כזה שגם יהיה מוכן לתת לה את זרעו ולהביא עימה ילדים באחד מן הימים (דבר שאליו היא עצמה לא זכתה).

Vogue Paris February 07 by Mario Testino

כיום, 90 שנה בדיוק לאחר השקת Chanel No5, ההשגות של שאנל עדיין עומדות במבחן המציאות, אך הן נושאות אופי מתכתי, אלקטרוני, טכנולוגי וניצבות על רקע תפאורה שונה לגמרי. לצד המגע האנושי והצורך באהבה, קרבה ונזקקות במערכות הבין אישיות שלנו, אנו מקיימים עולם מקביל של מערכות יחסים- מערכות יחסים וירטואליות. אנו מתקשרים בפייסבוק עם אנשים שלעולם לא הכרנו פנים מול פנים (היי אורית בנצקי), מוצאים את דרכינו לסיפורי אהבה שפורצים את גבולות הרשת (אני חושב שמיותר להביא דוגמאות, עם כולנו התחילו כבר דרך הפייסבוק. אחרי הכל ככה התחיל כל הפורמט...), אנחנו מצייצים על אירועי היום בטוייטר ומעלים באופן אינסטינקטיבי ומהיר את התמונות מעולמינו באינסטגרם. את שיחות החולין הטראנסאטלנטיות בטלפון, החליף הסקייפ ואת הציטוטים בבית הקפה החליף המסנג'ר. אבל כולנו נשארנו בני אדם, כמות הלייקים אותם אנו סופרים בקנאות על כל סטטוס, תמונה או לינק שאנחנו מעלים, ממשיכה לספק לנו את אותו הסיפוק שאנו חווים מתחושת הנזקקות הבינאישית בעולם המיתי והפרהיסטורי שבו חיה קוקו שאנל. קרולינה הררה השיקה לאחרונה את הבושם החדש שלה לגברים, VIP MEN212. על תפקיד האף (בעל המקצוע המרכיב את הניחוח) הופקדו הפעם שניים (נחיריים), דוויד אפל ואמלי קופרמן, גבר ואשה. בעוד שהדיון שהוביל אפל בנוגע לבושם סבב סביב הרגשת הגבריות והגברים של ניו יורק, הנושא שהובילה קופרמן, התמקד ביכולת לפתות ובאלמנטים שהופכים גבר לנחשק בעיני אישה. המהלך הגאוני הזה שבמתן במה לזווית הנשית מול הגברית, מהווה למעשה יישום משוכלל יותר של העיקרון של שאנל. הגבר ייתן את הטון לגבי מה שגבר מעוניין להרגיש בבואו לכבוש את ליבה של בת המין השני ואילו האשה, תעטוף את תמצית הבושם בניחוחות המעוררים את המשיכה של בנות מינה. התוצאה של סיעור מוחות אינטנסיבי זה היא קוקטייל מתפרץ של וודקה עם מנטה קפואה, קוויאר ליים המעניק נופך מעט פירותי ואלגנטי, עץ הקינג-ווד שמספק נגיעה טרופית מוזהבת ויוקדת ותבלינים תוססים. המחיר: 520 ₪ ל- 100 מ"ל ומיותר לציין כי ניתן להשיגו בפרפומריות המובחרות וברשתות הפארם במחוזותינו. (אני כן חייב לציין כי הוא מזכיר לי בושם אחר ומוצלח לא פחות, WOMENITY של מוגלר, שמכיל גם הוא קוויאר ופירות מתקתקים (תאנים) וזכה גם הוא לקמפיין- וירטואלי וגשמי- שלא יבייש את זה של הררה).
זירת ההתרחשויות העומדת ברקע הבושם, נבחרה להיות העיר ניו יורק. 212, הוא למעשה הקוד האיזורי של מנהטן. למה? בחוברת המלווה את הבושם נכתיו, ואני מצטט: "בניו יורק, מישהו משעמם, יכול להפוך למעניין וכיפי". קרי, התבשמות בניחוח של 212, האיזור, או הבושם, תהפוך אותך למגניב ונחשק. "Are you on the list", אותו משפט קאלט מקמפיין בושם הנשים מהשנה שעברה, ממשיך ללוות גם את בושם זה, ופורט על מיתרי אותו הצורך הנצחי שלנו להרגיש נחשקים ומקובלים על ידי החברה.

"Party Time" - From the Book "I Know You From New York"

לחצו להגדלה.

קרולינה הררה ג'וניור (אגב, גם לבן של אוסקר דלה רנטה קוראים דלה רנטה ג'וניור...מעניין. שניהם קולומביאנים), שמונתה על פרויקט שיווק הבושם בחרה לתעד את חיי הלילה התוססים של ניו יורק והשיקה ספר אקסקלוסיבי, ב1,500 עותקים (בלבד, //עם קרוס כפול//). הספר מציג את אושיות האופנה וכוכבי תרבות המועדונים של העיר, אותם אנשים שמגדירים עבורנו את כל מה שניו יורק מייצגת, כל מה שהיינו רוצים לעשות בעיר או את מי שהיינו רוצים (לפעמים) להיות. האנשים הללו, שחיים את עולם האופנה או חיי הלילה, הפכו למעניינים יותר מלחיות את חיי הלילה בעצמם, במילא כולנו נהיה עצלנים מידי כדי לעזוב את המחשב והחדר הממוזג בקיץ או את שמיכת הפוך בחורף ולצאת לחוות הכל בעצמינו. נעדיף לצפות בכל דרך המסך (וחוץ מזה, מרחוק הכל נראה תמיד כל כך הרבה יותר מעניין מהדבר האמיתי). כדי לסמן V על אספקט ה"הריאלטי" ההכרחי והמתבקש, התמונות כולן צולמו בידי נציגי אותה תרבות מועדונים אופנתית בכבודם ובעצמם: Hanuk, JD Feruson, Jeremy Cost, Derek Blasberg, Gerard Estadella. אולם למרות הטון העוקצני שחלקכם עשוי לחוש בין השורות, מדובר בספר מוצלח ביותר, המצליח לתפוס את שביב החיים והברק העליז בעיניהם של אותם האנשים עליהם אנו נהנים לקרוא במגזינים- בעודם טורפים את העיר האגדית, ניו יורק. החיות שבצילום והעובדה כי הוא מנסה לתת את התמונה האותנטית ביותר ובכך לקרב את המתבונן בו לסיטואציה היא גדולתו. עבורי, סיפקו התמונות של המיש בולס, אנדרה ליאון טאלי או ג'וליה רויטפלד שהופיעו בספר, את הריגוש וההרגשה "האינית" שקרולינה ניסתה להשרות באמצעות הפרויקט. הדוגמן שנבחר לקמפיין, ודאי זכור לכם מ8 העונות בהן כיכב במודעות של טום פורד (חלקן היו באקסקלוסיביות) נוסף לתפקיד בסרטו, "A Single Man", בתור הבחור שגרם לקולין פרת' התקף לב והיה גם בחיר ליבו של ג'נטלמן נוסף –אל גור, בקמפיין של "פרוייקט האקלים שלו" בספרד ואמריקה הלטינית.

פולחן אישיות; A kolidoscope of Jon Kortajarena

לא רק לקוקו שאנל; גם לאימא של קורטג'רנה היו השגות לגבי אהבה... מתוך הסרט A Single Man.

לא פעם הצהרתי שאת הצפייה בתמונות מהתצוגות האחרונות במהלך שבועות האופנה העולמיים, אני מתחיל בצפייה במוזמני השורה הראשונה. השינוי שחל בשנים האחרונות בתחום צילום האופנה בכלל, נזקף לכניסתו ושגשוגו המטאורי של הז'אנר "צילום אופנת רחוב". העניין הגובר בסגנון הלבוש של העיתונאים, העורכים, הסטייליסטים ושארי אנשי התעשייה המוזמנים לתצוגות האופנה, מצליח להאפיל לעיתים על התצוגות עצמן. רשימות המתלבשים הטובים ביותר על השטיח האדום לא רק החיו מחדש את הקרירה של ג'ון ריברס, אלא גם שינו לחלוטין את אופן הסיקור בטקסי הפרסים בטלוויזיה ובמגזינים. השאלה "WHO ARE YOU WEARING" הפכה מהצרוף שאל לו להישמע מפיו של אדם תרבותי ומנומס- לעניין שבשגרה. טומי טון, מהבלוג JAK&JIL, בעל בלוג אופנת הרחוב המוצלח ביותר והבחור הקנדי שהצליח להדיח את סקוט שומן (הסרטוריאליסט) מכסא המלכות הנוח שלו באותה הנישה וכן מתפקידו כצלם של ווג, GQ וstyle.com, הוא שם שלא ניתן שלא להזכיר בהקשר זה.

סרטון הפרסומת של הבושם

את הספר המוצלח מלווה בלוג שכולל ראיונות עם הנפשות הפועלות מאחורי הספר ועוד כמה אספקטים הנוגעים בבושם. אולם ה"בלוג" יכול היה להיות בקלות גם סתם "אתר". בלוג יהיה הרבה יותר "נחשק", עניין של סמנטיקה. מדובר במערך שיווקי שלם המגבה את הפרסום הקונוונציונאלי על ידי מודעות פרסומת ושלטי חוצות גם בפעילות אינטראקטיבית המשתפת את הצרכן באינטרנט (נוסף לגוון האופנתי שבספר "לשולחן הקפה"). מדובר במהלך המקביל לשינוי בפניו התקשורתיים של סיקור האופנה, אשר העביר את עצמו בשנים האחרונות, כמעט באופן טוטאלי, מהפרינט היישר אל אתרי האינטרנט ובלוגים. האופן בו מוצג הבושם באחת התמונות שלעיל, מזכיר מאוד את הטאמבלר המעולה והאובססיבי-קומפולסיבי ביותר ברשת, things organized neatly, עניין שמחזיר אותנו להשפעה העצומה ולאופן שבו מזינה המדיה החברתית החדשה את עולם הצרכנות, השיווק והפרסום הארכאי.

למי שלא שבע ממסיבות; Party All The Time By Eddie Murphy

למרות נטייתי החזקה לתבל את דבריי בציניות המתבקשת, אני חייב להודות שיש בי את ההערכה הרבה כלפי מי שמצליח לתפוס, לנתח, ליישם ולרתום לתועלתו את המגמות התרבותיות בתקופה בה הוא חי, בין אם זו שאנל או הררה.

!Put your Smartphone in the Air

2011-09-26T04:00:00.001-07:00

סוזי מנקס מזוהה לא רק עם הכרבולת המסולסלת שלה, אלא גם עם מצלמת הפילים החד פעמית איתה הייתה נוהגת להגיע לתצוגות האופנה. הסיבה; כפי שהסבירה מנקס בראיון עבור ידיעות אחרונות ב2006, הייתה רצונה להתריס כנגד המצלמות הדיגיטליות שצמחו בידי היושבים בשורה האחרונה או הצלמים שבקצה המסלול כמו יבלות בטירונות קרבית. אלה, הביאו את התמונות מהתצוגה היישר אל אתר האינטרנט הקרוב לאצבעותינו אנו, היושבים מאחורי מסך המחשב בלי צורך לחכות לפיתוח בחדר חושך והדפסת המגזינים בחדרי אור. הייתה זו סוג של אמירה אליטיסטית, התבדלות מכוונת מכל מה שנראה היה כהמוני וחסר טעם. באמצעות הדיגיטליזציה של המצלמה, כולנו קיבלנו את הפריווילגיה לראות את הפריטים מתצוגה אחת היטב ומקרוב (עם ZOOM IN, ZOOM OUT ושאר פלאי הטכנולוגיה) עוד לפני שהתחילה התצוגה הבאה. פעמים רבות, איכות התמונה והיכולת להבחין בפרטים אפשרו למתבונן בהן מהמחשב הביתי הזדמנות להתרשם מהבגדים בצורה טובה יותר מאשר הנוכחים באולם התצוגות עצמו. במילא כולם באים לשבוע האופנה בשביל האפטר-פרטיס.

פפרצי לפנים- סוזי בהשקת קו התכשיטים של פיט דוהרטי, דצמבר 2010.

היום, המצלמה נגישה לנו יותר מאשר הייתה אי פעם, היא נמצאת למעשה ממש בקצות הפלאפון הסלולרי שהפך ל"תהליך תופס מקום" (מונח רפואי מעודן לתאר "גידול") הצמוד לאפרכסת או לכף ידינו. כל אחד שם אייפונו אל עבר הרקיע ומפיץ באינטרנט את הבשורה החמה לעונה הבאה בטוויטר, בבלוגר, בפייסבוק, בטמבלר, במיי ספייס וכו'. עוד לפני שהקופים והבננות של פראדה עלו על פס יצור המוני במפעלי המותג אשר באיטליה, מאות ידיים סיניות עמלות החלו לתפור את אותם הדגמים עבור H&M. כך עשו גם הידיים הטורקיות עבור זארה (הרומנים אגב, שמהווים את יצרני "ההוט קוטור" של "הרשתות המהירות", עבדו על הקולקציה של ורסצ'ה באותו הזמן). היום, אפילו סוזי מנקס לא מתביישת לשלוף את הלפטופ ולהשתמש בו כמשטח קשיח כדי לכתוב את ההערות בפנקס הספירלה שלה ואולי לתקתק כמה שורות כדי לחסוך זמן בכתיבת הטור ליום שאחרי.
במקרה, השיקה בשבוע שעבר ענקית האינטרנט, גוגל, את אפליקציית כרטיס האשראי, זו שתהפוך את הטלפונים החכמים שלנו לגאונים ותאפשר לכולנו לקנות את עליוניות הטוראדור של מוסקינו או נעלי המכוניות של פראדה היישר מהנייד, בלי צורך בכרטיסי פלסטיק.

!Put your Smartphone in the Air

מימין- אצל ג'וליאן מקדונלד, משמאל- אצל מידם קירכהוף.

מקרא: חצים- סלולרים, כוכבים- סוזי מנקס.

מותג העל ברברי, הידוע בזכות הכרתו בכוחה של הטכנולוגיה והאינטרנט באופנה לא פחות מאשר בד הטרטן בגוון הבז' שלו, הצהיר כי העונה בחר כריסטופר ביילי (המעצב הראשי) למקד את הזרקור לא רק לרחש בחש שסבב את התצוגה (קרי, השטיח האדום, מאחורי הקלעים, הסלבס שבשורה הראשונה וכל היוצא בזה), אלא בעבודות המלאכה שהושקעו בבגדים עצמם. מעילים ארוגים בדוגמאות אתניות ובגווני חול צבעוני שניתן למצוא במכתשים אקזוטיים או עליוניות שזורות בחרוזים בצורות גיאומטריות נתנו את התו אליו התכוון המשורר. אולם בפועל סרבו בעלי המותג בכל תוקף להפנות את עורפם לטכנולוגיות החדשות. זאת הודות ליכולת שלהן לשלהב את מעריצי בית האופנה שבתפוצות כדי לקנות את הבגדים: התצוגה, כמדי שנה שודרה בשידור חי באתר האינטרנט הרשמי של מותג ובעוד 300 אתרים נוספים, בעמוד הפייסבוק או בחשבון הטוויטר שלו וכמובן גם ביותר מ45 חנויות ברברי ברחבי העולם. אם זה לא מספיק, אז כריסטופר ביילי השתלט על חשבון הטוויטר של ברברי ביום התצוגה ושוחח עם העוקבים באופן אינטראקטיבי. הקולקציה שהוצגה על המסלול עמדה למכירה מיד לאחר מכן באתר ברברי ותסופק לרוכש תוך 8 שבועות, שזה בעצם עמוק בתוך החורף. חבל שהבגדים לא היו מוצלחים מספיק כדי שמישהו יתלונן על זה שלא ניתן לקבל אותם קודם.

ברברי קיץ 2012

האינטרנט הפך גם לזירה נגישה ונוחה לצרכני האופנה, כך שאין זה מפתיע שמותגי העל הפנימו ורתמו זאת לשירותם. הספקת קולקציית הקיץ בהזמנה אינטרנטית 3 חודשים לפני הגעתה לחנויות באופן רשמי, מרמזת על אופיים של הלקוחות דורשי הסיפוקים המידיים שהפכנו להיות- בעולם המתנהל במהירות מטורפת (ככל שספק האינטרנט הביתי מאפשר) ובמרדף אחר המחר. החשיפה העצומה לקולקציה שתראה אור רק בעוד 6 חודשים הולידה את הכמיהה אליה כעת. במציאות כזו, מן הראוי להגיב בהתאם ולתת ללקוח את רצונו. ברברי- הפנימו ויישמו.
המפגן התקשורתי הזה, שעושה שימוש כה רדיקלי בסוגי המדיה החדשים, מלמד אותנו על כוחו של הצרכן הפשוט ודל התקציב, זה שיושב בביתו וחולם על מעיל הטרנץ' האגדי של המותג ולכן רץ ביום שלמחרת וקונה את הבושם הזול שלו (או במקרה הטוב יותר- חולצת פולו באאוטלט), רק כדי להתבשם בעננה היוקרתית והאופנתית של המותג הבריטי. אבל מה שניתן היה להשיג בעבר באמצעות פרסומות כרומו מבריקות במגזינים או שלטי חוצות ענקיים באיילון, אינו בר ביצוע כעת, כך נראה. את הריק שהותירו נתיבי הפרסום הקונוונציונליים, תפסו האינטרנט והמדיות החברתיות. ברברי, כמו גם מותגים אחרים כדוגמת פראדה, גוצ'י ושות', כבר הכירו במציאות החדשה וכדאי שנעשה כך גם אנחנו, אולם כיוון שאתם כבר קוראים את שורות אלה, למותר לציין כי אתם כבר במקום הנכון ובזמן הנכון!

ואיפה זה פגש אותי?

(קסטרו חורף 2011/12, מימין לשמאל-דיסקו, "שאפות" ברוח הדיסקו, ראשה של הילה רהב צופה בשמלת קסטרו ברוח ורסצ'ה, כשברקע, עברי לידר שר דיסקו)

בתצוגת האופנה של קסטרו, אירוע האופנה היחיד שמכבד את עצמו, בער בי הצורך לדווח לציבור, קרי קהל המנויים לדף הפייסבוק של בלוג זה, היישר מהשורה השנייה בה ישבתי. אחת מעורכות האופנה במגזין ישראלי גערה בי פעם בהקשר הפן הזה של תפקידי ואמרה: "אבל אתה בלוגר!", וכבלוגר, יש לי מחויבויות כלפי האומה. אז שלפתי את האייפון, אבל בטרם הספקתי לצלם 6 תמונות, הבחנתי במצלמה המרחפת ששוטטה מעל הטריבונות שמולי וכוונה לעברי. מחמת הבושה שבלהיות "השלישי מימין ששלף את האייפון בהתלהבות משולחת רסן והחל לצלם בהיסטריה תמונות מתצוגת האופנה של אחד ממותגי האופנה החזקים ביותר בארץ ולכן גם המושמצים שבהם"- חזר האיפון חיש מהר לכיסוי הקרוקודיל השחור שלו.

שבוע האופנה בניו יורק, קיץ 2012

2011-09-17T05:26:00.000-07:00

"האמריקאיות ממש למדו איך להתלבש, יש על מה להסתכל", אמרה לי ולחברתי אחת מהיחצניות באירוע השקת מותג הלבשה צרפתי בכיכר המדינה, בעיצומו של שבוע האופנה בניו יורק. מה שיש לי לומר בעניין הוא: כדאי שיאחזו טוב בסגנון הזה, כי איך שזה נראה מכאן, בעונה הבאה העמידו בפניהן מעצבי התפוח הגדול כמה אתגרי סטייל לא קטנים:
עדיין לא ברור כיצד תשתלב פלטת הגוונים העליזה שהייתה פזורה לאורך כל הקולקציות שהוצגו במהלך שבוע האופנה עם אורח החיים הקדחתני והטמפרמנט הציני, הקר והשמרני של הניו יורקרים. צבעוניות עזה של כחול רויאל, כחול בלומרין, כחול פטרול, כתומים, צהוב למונגרס וצבעי פסטל כדוגמת ירוק מנטה, סגול לילך, וורוד מתקתק (כן, הם "שוב אתכם ושוב אתכם ושלום עליכם ועל כל עם ישראל"...) היו צורמים לעין כמעט כמו תצוגת הקוטור של דיור (למעשה, מדובר באותם הגוונים). כתום המרקר הזוהר שבתצוגות של Rag&Bone שימש כאקססוריז ושולב עם צבעים כמו כחול רויאל, תכלת בלומרין ולבן. אותו הכתום, היה לצבעה של חגורת מותן שחתמה יחד חצאית וחולצה באותם הגוונים בקולקציה של פטר סום ומטבעו מירקר את ההקבלה שבין הקולקציות. למרות שיש שיטענו כי מדובר בחזון אחרית הימים, גם אצל מקס אזריה ישבו הכחול והכתום יחד תחת עץ התאנה ונהנו מקולקציה גדושה בכפתנים מפוספסים.

(לחצו להגדלה; מימין לשמאל- אוסקר דה לה רנטה, פרואנזה סקולר, איזק מזרחי, פטר סום, דיאנה פון פירסטנברג, רודרטה, אלכסנדר וואנג, ג'יסון וו)

כמות הפרחים וההדפסים הבוטניים שעל הדגמים השבוע, תפסה את מקומו של טרנד אחר ששמו לא צוין על דפי בלוג זה מעולם מחמת המיאוס, (לא לציטוט: "הקולור בלוקס"). בין אם לאות אבל ובין אם לאות אופטימיות, ציון 10 שנים לאסון התאומים הוביל כנראה מעצבים רבים כל כך, לחלום על פריחת ורדים מלבלבת (פטר סום) או על האור הצהבהב והקורן של החמניות של וון גוך (רודרטי). בהקשר הזה אציין כי הדפסי הפרחים בצבעים הפסיכודליים שעל הדגמים של פטר סום יכלו להיות סמל לעתידה המלבלב של האופנה האמריקאית ולא את אלה שעל המציבה אשר ב"גראונד זירו", אלמלא היו נראים כמו דוגמאות ורדים על בדי ריפוד של ספות משנות ה80. אצל ג'יסון וו, הפכו הדפסי העלים בגווני האפור-שחור-לבן לשיחת היום, אולם מה שהטריד אותי, היו איורי כפות הידיים הקריקטוריסטים בקולקציה שנחתמה במספר שמלות בעלות גזרות טיפוסיות שהושאלו מעולם התפירה העילית. נראה היה כי וו לוקח את עצמו ברצינות ומנסה לספק ללקוחותיו אל זמניות. אולם הידיים השמנמנות הללו שהכתימו לא מעט מהדגמים- הפכו את כל הקונספט לחגיגה של טעם רע. שילוב של הומור זה דבר הכרחי באופנה, אבל למה לעשות זאת על חשבון כרטיס האשראי של הלקוחה? מוטב היה לו להמשיך ולהתרכז במה שהוא יודע לעשות טוב (קרי, שמלות שרד רשמיות לנשות נשיאים שחורות...) ולהתרחק מהניסיון לחקות מעצבים אחרים עם רזומה שופע קולקציות מודפסות בדוגמאות היתוליות (קרי, ג'ילס דיקון).

מוקדש לפתר סום: לא הבטחתי לך גן של שושנים...

קולקציית החורף המוצלחת של אלכסנדר וונג כנראה הכניסה אותו למירוץ מטורף בדרך להמציא את עצמו מחדש. אין ספק שבשלוש השנים האחרונות, הפך וונג, 27, לאחד המעצבים הנחשקים ביותר בתפוח הגדול. הלחץ הסלקטיבי והמרדף אחר שביעות רצונם של הלקוחות, המשקיעים והאימא הטיוואנית שלו (שכיוון שמדובר במשפחת מהגרים, אפשר לראותה ככל אימא יהודיה כשרה גם למהדרין), היה ההשראה לקולקציה. החיים בקצב המהיר של העיר הסואנת קיבלו יצוג בשערן הרטוב של הדוגמניות ובקסדות הפרחוניות שנשאו בידיהן, דוגמאות נצנצים על חולצות פוטבול מטול לבן, מעילי אנורק צבעוניים וחליפות מכנסיים צמודים עד הברך, היו דרכו להמחיש את הרעיון של חיים בעלי קצב מהיר במטרופולין המודרני. הרשתות השחורות (שהופיעו גם אצל Rag &Bone, דרק לם ובאאוטפיט של און טיטל, אותו שלבשה ג'יובנה בוטגויליה בדיוק כשעזבה את תצוגה זו) מעל לבגדים צבעוניים היו נקודת המפתח בקולקציה (לפחות מבחינת המבקרים הקשקשנים). הצעת ההגשה של ונג לטרנד המתהווה הזה לא הצליחה לקלוע לטעמו של כותב בלוג זה: הדוגמניות צעדו על המסלול כשידיהן טחובות בתוך כיסים במכנס ברמודה מרושת ונראו כאילו נכלאו מתחת לאופנוע דוהר שהתרסק על אחד מבתי הכלבו בשדרה החמישית.

מיקל קורס התגלה לצערי גם הוא כאכזבה. הקולקציה שעיצב הייתה ברוח הספארי, אך לא מהאספקט של אנשי העולם המערבי הנוסעים לביקור אקזוטי בסוואנה, אלא יותר כמו אנשי העולם השלישי המבקרים בשמורת טבע שכנה... קורס אומנם מצטיין הרבה יותר בקולקציות החורף שלו כבדרך קבע, אולם הפעם, הרישול שבחירור המכוון של עליוניות קשמיר, האקראיות שבשילוב בין טלאים עשויים עורות שונים בטוניקה רחבה והיעדרו הבולט של הזוהר (הגלאמור) הקורסי המזוהה איתו- הדהדו מהמסלול. כל מה שנותר הוא דוגמניות עם אביזרים גסים וגרוטסקים: תיק שליח מקנבס עם רצועת קרוקודים עבה, חגורות רחבות או סנדלי גלדיאטור מגושמים המגיעים עד הברך. המכנסיים המגוהצים מקולקציות קודמות, פינו את מקומם לדגמ"חים מוכתמים רחבים ומרושלים, חולצות בטיק זרוקות וחסרות סגנון או עליוניות פונצ'ו בצבעי הזית. אין ספק שקורס החל את השנה ה31 שלו בעיצוב אופנה עם רגל שמאל ומעט מאוד דגמים מוצלחים (בניהם בגדי הים, מעיל מעור פיתון, שמלה מודפסת הדוגמת זברה וכפתן מנומר).

חיבתי העזה לג'רמי סקוט, כמעט והביאה אותי להכריז על תת-מדור- דו- שנתי- חד עונתי, שכולו מוקדש למעצב השנון והמוכשר הזה שמוצא את עצמו, מדי עונה, כחלק בלתי נפרד מסיקור שבוע האופנה בניו יורק (אולם בשל אילוצי עריכה, נאלץ לפצוח ולהתחיל את מדור זה רק בעונה הבאה..). אצל סקוט, הבגדים הם אף פעם לא מה שהם נראים, אלא משמשים כשופר לאמירה או רעיון שהמעצב מנסה להעביר לצופה בהם. אפשר לקרוא לזה אופנה קונספטואלית, אולם בניגוד גמור לעבודותיהם של מעצבים אחרים הזוכים לתואר זה, לרבות חוסין שלאיין, מקווין או ויקטור וראלף, והפכו שם נרדף לג'אנר, סקוט הוא המיצוי הטהור של אותו הרעיון, כלומר סוג של הפשטה שלו; וכפי שזכור לכולנו- פשוט הוא למעשה אותו המורכב לאחר שהוסר ממנו כל העודף והמיותר.

לא אכביר בסופרלטיבים על האינטליגנציה וההומור הגלומים בדגמיו של המעצב ומוסווים היטב מתחת למעטה טראשי/זול ואגש ישר לקולקציה: את רוח הקאנטרי והסגנון האמריקאי הדרומי שהקרינו הדגמים היה ניתן כנראה להרגיש גם לאחר הסנפת הספרי שהחזיק את שערן הנפוח והזהוב או הוורוד של הדוגמניות בתצוגה: הוא נאסף לשתי צמות והזכיר את דולי פרטון (לאמריקאים הוא הזכיר את ההלי ביליז... אבל אין לי מושג מה זה). אוברולים מג'ינס דהוי, עליוניות בגזרות מחוכים לגברים ולנשים או מכנסי בוקרים נטולי המפשעה עשויים עור עם דוגמאות הפרה בדווני שחור, לבן וורוד נראו כאילו נלקחו מסרט העוסק במעשייהם של פלוני ואלמונית בערמות בחציר שבחווה מבודדת- אי שם בטקסס. הדפסי משקפי שמש על רקע דוגמאות ורודות או קקטוסים פאליים ירוקים על רקע כתום זוהר היו מפגן ההדפסים מבית סקוט לעונה הנוכחית. חזיות וניל שולבו עם חצאיות מיני, חליפות פרינג', צבעים מטאליים ואנדרי פג'יק שמרו על הקלילות שבתצוגה היחידה בשבוע האופנה בניו יורק שלא לוקחת את עצמה ברצינות, בכלל.
הכל נראה כל כך זול, עד ששוכחים את העובדה כי למעשה, אנשים אמורים ללכת בבגדים הללו- נקודה שרק מעצימה את האירוניה והלעג לעם האמריקאי. כך, בשלב מסוים הופכים העיצובים של סקוט מבדיחה על מישהו לבדיחה בפני עצמם. אין ספק לכך שהם ראויים ביושר לתואר "קונספטואלים".

ג'ולין- פעם הייתי בטוח שזה שיר נבואי שג'ניפר אניסטון שרה לאנג'לינה ג'ולי שגנבה את בראד פיט, אבל הגירסה הזו מבהירה שמדובר בטראש אמריקאי אוניברסאלי. עיצוב תלבושות: פרבל גורנג. איפור ושיער: ג'רמי סקוט. תפאורה: אברהם לינקולן ללינקולן סנטר.

31 באוגוסט

2011-09-03T08:11:00.000-07:00

תוגה פוטוגנית

ב31 באוגוסט, מלאו 14 שנים למותה של הנסיכה דיאנה. העצבות שמשתקפת במבטה של הצלע האותנטית ביותר של משפחת המלוכה הבריטית מצליחה לסקרן ולעורר עניין בקרב אנשים רבים זמן רב לאחר מותה. המועקה, הבדידות, העגמומיות שמספרות עיניה של הנסיכה דיאנה, ניכרות גם בלא מעט תמונות שלה. האמת שקורנת מהן וסיפור הרקע המלווה אותן וכולל את הנישואים הכושלים, ההתמודדות עם הפרעות אכילה, הלחץ שבחיים מתחת לעדשת המצלמה התקשורתית ובסביבה עוינת הכובלת את חבריה בחוקים שנהגו בימי הביניים ניכרים בכל תו והבעה של פניה.

("איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן?"...)

אני בטוח שהיו בחייה של הליידי די גם לא מעט רגעים של אושר, אולם אנחנו מעדיפים לזכור אותה כנסיכה העצובה, המלנכולית; דמות טראגית שמצאה את מותה בבריחה מעוד צלם פפרצי שהצליח להפוך את חייה למרירים עוד יותר משהיו. דמויות טראגיות הופכות לכאלו לא לאחר שהן נכשלות אלא במהלך חייהן. הטראגיות שבחיו של הגיבור הטראגי היא עצם העובדה כי הסוף ידוע מראש והעלילה עצמה היא רק השביל שיוביל לסוף זה. הדרך שהוא עובר עד למותו, היא האלמנט הטראגי.

השיר הזה של הפטשופ בוייז מעורר בדיוק את אותן הרגשות שמעוררת ההתבוננות על התמונות של דיאנה. הוא אומנם עוסק באהבה שמתה, ולא בחיים תחת עננה אפלה אבל יתכן מאוד להיות שהנסיכה דיאנה משמשת בו רק מטפורה לטרגיות שבקיצו הידוע מראש של דבר טוב.

יום הבלוג

ה31 באוגוסט, היום האחרון בחופש הגדול, אבל הוא גם יום הבלוג הבינלאומי! וכנראה שלא מדובר במקריות. בבלוג שלי מצאתי חופש לכתוב על כל דבר שהוא "אני" בלי שאף אחד יוכל להגיד לי "על מה" "למה" או "כמה". זכיתי להזדמנויות וחוויות חדשות, הכרתי חברים חדשים, הצלחתי לאסוף מספר קוראים נאמנים ואפילו גיליתי כמה דברים שלא ידעתי על עצמי.

הפנקס פתוח והיד רושמת; יש עוד מקום להמון הערות # Fashion editor's notes

הוא אומנם החל כבלוג שנכתב באופן אנונימי ואין בו כל תמונה שלי או אזכור לשמי, אבל התכנים שהעליתי בו היו התגלמות כנה של עולמי הפנימי. בהתחלה חשבתי שאני יוצר לעצמי זהות חדשה, שם פרטי: The Eye, שם משפחה: The Mouth, אפילו חששתי "מפיצול אישיות" אפשרי בשלב מסוים. אבל עם הזמן למדתי לשלב את הבלוג עם שאר הדברים שאני עושה והבנתי שהחיים הם לא שחור ולבן וגם דברים שנראים מאוד מנותקים או מנוגדים זה מזה יכולים להתקיים בישות אחת. אין לי ספק שלפתוח את הבלוג שלי הוא בין הדברים הכי חכמים שעשיתי! ולחיי פוסטים רבים וטובים גם בהמשך.

צ'ירס

החיים בבז'

2011-08-27T08:30:00.000-07:00

לפני כ4 חודשים כתבתי ופרסמתי על פני מרחב זה פוסט על הצבע שחור והנקודות בזמן ובחיים בהן מתעורר בי הדחף ללבוש אותו. ללבוש שחור מכף רגל ועד ראש, לא מרגיש כל כך מורבידי כמו שעשוי היה להשתמע מהתעטפות בצבע כל כך קודר הנקשר לרוב לאבל ואסונות. אאוטפיט שכולו בז' עשוי לשדר בצורה מוצלחת יותר את כל הדברים שהשחור (שתמיד נשאר באופנה) אמור היה לשדר. אולי בגלל זה, בשבועות האחרונים, מצאתי את עצמי כמה לבגדים אחידים בצבע בז', בדרך לטוטאל לוק אנמי וחסר כל שבב של חיים. אנשים הסובלים מדיכאון מלנכולי יתארו את עולמם הרגשי כריק מתוכן, כשקוף, דל, דהוי ומשולל כל צבע. שחור, הוא גוון חזק מידי כדי שיוכל להתחבר לתיאור זה, אולם הבז', צבעו של העור היבש, או האוף-וייט, צבעה של הכותנה המעובדת והפנינה הנוצרת מהתגבשות מינרלים סביב הלכלוך החודר אל רכיכת הצדפה- מתחברים יותר אל אותה ההרגשה (למקרה שחלקו השני של המשפט נשמע לכם מוכר...).

בז' על בז' - חורף 2011/12

משמאל למעלה: Bottega Veneta, Victor & Rolf, YSL.

משמאל למטה: Louise Vuitton, Versace, Valentino.

יכול להיות שאת עולמי הרגשי כיסתה עננה אפרפרה ומצב רוח עגמומי, אבל ייתכן ומדובר גם בסתם חיבור למגמות העונה שהבעירו בי את התחושה או הצורך לחסות את גופי בבז'. קולקציית הגברים לקיץ 2012 היו רוויות בטוטאל לוק של בז', קאמל בהיר או דהוי וחקי. גם בקולקציות הנשים לחורף הבא היה ניתן למצוא מלוא החופן מהשילוב המנצח.

(שלא כמוני, ג'ף גולדבלום ואפל לא רואים את הפוטנציאל האופנתי שבבז'!)

ואם נחזור שוב לפוסט ההוא על השחור- (על מנת לשמור על ההקבלה) נסיים גם הפעם באמירה של גורו האופנה, עורכת הווג הצרפתי בדימוס ואם המשפחה שכולם משתוקקים לקרבת דם אליה, קארין רויטפלד: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר".

אליבא דרויטפלד, יכול להיות שאני סתם מזדקן.

Fashion is out, Art is what it's all about.

2011-08-12T10:42:00.000-07:00

הלמוט לאנג ייזכר כאחד מאבות המינימליזם. המעצב מהמוצא הווינאי, אומנם החל לעצב בארץ הולדתו קולקציות לפי מידה (made-to-measure), אולם התפרסם רק ב86, לאחר שפתח את המותג שלו באופן רשמי והציג את הקולקציה הראשונה שלו בפריז, כחלק מהתערוכה "Vienne 1880-1939: L'Apocalypse Joyeuse", במוזיאון פומפידו. בהמשך, הגזרות הארכיטקטוניות והסגנון הדקונסטרקטיבי של לאנג, הפכו לחלק בלתי נפרד מהצללית שהגדירה את שנות ה90 ומצאו ביטוי בחליפות בשחור-לבן, קולקציות ג'ינסים ושימוש בחומרים אורבניים אחרים לגזרות בסיסיות. הוא גם היה הראשון שברח מהקונספט של "התצוגה כספקטקל", רעיון שהיה נהוג באותה התקופה וטופח על ידי מעצבים כדוגמת ג'יאני ורסצ'ה, כריסטיאן לקרואה או טרי מוגלר (גם הוא וינאי, אגב) ואירועי האופנה שלו, כמו גם הבגדים שהתאפיינו בפוריטניות וצניעות. ב1999, רכשה קבוצת פראדה 51% ממניות המותג של לאנג (כחלק מאסטרטגיה להתפשטות גלובלית ובניית "מולטי מותג", רכשה פרדה גם את ג'יל סנדר). באוקטובר 2004, לאחר מחלוקות עם מנכ"ל הקבוצה, מכר לאנג את חלקו במותג הנושא את שמו וחדל מלהיות המעצב הראשי בו בינואר 2005. שנה אחת לאחר מכן, מכר תאגיד פראדה את "הלמוט לאנג" לאנדרו רוזן, מנכ"ל המותג Theory (שנמצא כיום בניהולו האומנותי של יקיר הבלוג, אוליביה טסקינז) וכיום, גם שותף חדש בבעלות על פרוהנזה סקולר ("מכונת הטרנדים" ובחיר ליבה של כל "IT GIRL" אמריקאית). באשר ללאנג עצמו, מאז שעזב את סטודיו העיצוב, הקדיש הלמוט את כל כוחותיו ומרצו היצירתי לעולם האומנות ( הוא הציג תערוכות ואפילו הוציא שני ספרים), בעוד שהמותג שלו המשיך להתקיים בניו יורק עם צוות מעצבים חדש.

Helmut Lang Fall Winter 1996/7 CNN Report

בחודש שעבר, החליט המעצב לעשות דבר רדיקלי (בלשון המעטה), וגרס/גזר/השחית/קצץ/רמס את כל (!) הארכיב שלו, המונה כ6,000 פריטים, רק כדי ליצור סדרה של מאה עמודים דמויי נטיפים עשויים papier mâché של קוטור יקר ערך [עדכון: בכתבה שפרסמה יערה קידר וכללה ראיון עם המעצב מסתבר ששנה קודם לכן, פרצה "שרפה בארכיב" המעצב וזו, הייתה כנראה הקטליזטור לכל הסיפור. פרט זה מובא המאמר מוסגר כיוון שטרם נתקלתי בו בכל מקור אחר]. כחלק ממעשה נעיצת האצבע אמצעית של לאנג בעינו של עולם האופנה (רוצה לומר ז' בעין, אבל יש לי עכבות...) הוצגו 12 עמודי כאלה בגלריה The Fireplace Project שבאיסט המפטונס תחת הכותרת “Make It Hard” במשך פחות מחודש אחד! אולם העליונות המוסרית של לאנג, אומן הנישא מעל לעולם האופנה השטחי והנחות, לא עמדה בכל מבחני המציאות; במקביל להשקת התערוכה נפוצו השמועות כי לאנג היה בין השמות שהשתרבבו ברשימת המועמדים להחליף את ז'אן פול גוטייה בבית הרמס, (נזכיר כי כריסטוף למר, אקס-לקוסט מונה בפועל ליורש). מסתבר שלא רק מעצבי אופנה, אלא גם אומנים, צריכים יחצ"נים.

אולם האם בריחתו של לאנג מעולם האופנה ומחאתו כנגד התאגידים הקפיטליסטים והיו"רים האינטרסנטים במקומה?

רבים יטענו כי אופנה היא אינה אומנות, אלא סוג של עיצוב מוצר, ספק נישה בעיצוב התעשייתי, אולם מעצבי אופנה לא מעטים הצליחו להוכיח אחרת לאחר שיצרו פריטים הראויים להיות תלויים במוזיאונים היות והם מגלמים אמירה חזקה ונושאים עימם משמעות עמוקה. כך, יצירותיו של חוסיין שליין, האופנה הקונספטואלית של ויקטור ורלף, ז'אן פול גוטייה הכובען סטפאן ואלכסנדר מקווין (ששבר שיאים מבחינת כמות המבקרים שהגיעו לתערוכה שלזכרו במוזיאון המטרופולין) הצליחו לגשר על הפער שבין אופנה לאומנות לא רק בזכות הדגמים האסטטיים והדקורציות הנאות שיצרו כפי שהיה נהוג לתפוס את דגמיהם של כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה כשהוצגו מאחורי ארונות זכוכית. התפעלותו של המתבונן לגבי היופי האסטטי, הגזרות המורכבות והעבודה הטכנית המשובחת התחלפה בהתרשמות עמוקה מהקונספט, אמירות חברתיות או פוליטיות ומסרים גלובליים יותר בתערוכותיהם של המעצבים בני זמנינו.

Make It Hard, תמונות מתוך מיצג האומנות האחרון והמדובר של לאנג

יתכן והמיצב של לאנג מבטא את הצורך שלו להתיר את הרסן שנכרך סביבו בתקופתו כמעצב. כמחאה על הכבלים המאפיינים את תהליך העיצוב וכוללים את האוריינטציה לשיקולים מסחריים של בעלי התאגידים, החשיבה על צרכי הלקוחה, דאגה לשביעות רצונם של בעלי המניות ושאר חישובים כלכליים יבשים. במקום זה הוא יצר תערובת מוצקה המהווה תמהיל שמסמל את המורשת שלו ומכיל בתוכו את הארכיון, אולם משולל כל צורה פונקציונלית. מדובר במעין "קפסולת זמן". אך בשונה מזו של אנדי וורהול, הקפסולה הזו חסרת כל תועלת עתידית, גזרי הבדים והחומרים המרכיבים אותה לא ישמשו שום תפקיד אחר פרט להיותם שבבים של זיכרון הבונים נטיפים מכוערים.

לאנג, חוטב עצים וחובב תרנגולים!

הפרעת חרדה היסטרית, כונתה בעבר "היסטריה" והיא תיארה אז אישה המנסה לברוח מבעלה (כיום, היא קיבלה משמעות של הפרעת חרדה- Panic disorder without agoraphobia). המיצג של לאנג, הוא סוג של ניסיון בריחה ומחאה מתוך גחמה. לנג, בדומה לאותה אישה היסטרית, כיוון שלא שינה את עצמו, רץ היישר לזרועותיו של גבר אלים אחר. השיפט מעולם האופנה לעולם האומנות לא יפתור את לאנג מהדאגות אחר מילוי רצונם של משתנים חיצוניים וריצוי הלקוחות. באומנות, ממש כמו באופנה, ליצירה יש ערך בפני עצמה והיא עומדת בזכות היותה תוצר ידי אומן, אולם כדי להיות גם רווחית למי שיצר אותה וכדי לעורר מספיק הדים, להפיץ מסר באופן נרחב אך גם לתגמל את בעליה, עליה לקרוץ ולשבות את ליבו של קהל היעד שלה. גם באומנות ישנו קהל יעד, בין אם מדובר במבקרי מוזיאון ובין אם מדובר באספנים וסוחרי אומנות המבקרים בגלריה יוקרתית.

Accessories collection séance de travail, fall–winter 2001–2002, Helmut Lang

חשיבותו של הלקוח מובנת מאליה כאשר מדברים על עולם האופנה, בעוד שכשזה מגיע לאומנות, אנשים בטוחים שהם חיים בעולם אנרכי, כחלק מתפיסה נרקסיסטית וילדותית שלפיה האומנות והיצירה משרתות את היוצרים, הדחפים של האומן עצמו והן מיועדות להוות מוצא לפורקן הרגשי והמחשבתי שלו בלבד. תפיסה זו אינה מחזיקה במבחן המציאות: בפרק "העשירים הם חברים" מהסדרה המוצלחת של ערוץ 8, "גיבורי תרבות", מסבירים אמנים שונים (בניהם עדי נס וזויה צ'קרסקי) את החשיבות שבקריצה אל ליבו וכיסו של הלקוח ומדוע גם באומנות, כמו בכל תחום אחר, צריך לפעמים לעשות גם את מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם האמת העצמית שלך. הם מתוודים על פשרות שהם עושים כדי לגעת בליבם ולדבר לכיסם של הקניינים וצרכני האומנות, התלות הקיומית והמקצועית שלהם הגלריסטים והאספנים שמכתיבים הרבה משגרת היום שלהם ואפילו את הרגעים האינטימיים ביותר שלהם מול הקנבס, גושי החמר או המצלמה. הם מציגים מציאות שונה מהאוטופיה הרומנטית שקסמה כנראה ללאנג ולפיה את האומנות הטהורה, לא יוכל לחלל אפילו הקפיטליזם.

Helmut Lang, "Next Ever After", 2007,

כדור DISCO ששימש בתחילה כפריט דקורטיבי בחנות של לאנג והפך מאוחר יותר למיצג בתערוכת האומנות שלו # רדי-מייד או סתם בלוף?

בהקשר זה בל נשכח, שבין אספני האומנות הגדולים נמנים ראשי תאגידים, מנכ"לים בחברות מונופול שונות ובעלי הון. גם פטריציו ברטלי, מנכ"ל פראדה שהחיכוכים בינו לבין לאנג עלו לשני בתואר "דיזיינר", גם הוא אספן אומנות נלהב ומוצ'יה פראדה ידועה כתומכת ופטרונית נאמנה של כל סוג אומנות באשר הם. כעת למעשה, לאחר שהסיר את העול לעצב עבורם, התפנה לאנג למלא אחר גחמותיהם ורצונם של חבריהם או סתם אנשים כמותם או אפילו הם עצמם. הצעד שעל פניו מגלם ניסיון להתרסה, הרס והבעת מחאה- אלמנטים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית שלנו גם בישראל, עשוי היה להיות סתם עוד קפריזה מיותרת של ילד סורר וחסר רסן. אני בטוח שבראש של לאנג, כל הרעיון הצטייר בצורה הרבה יותר נבונה, אבל האם אכן מדובר במעשה חכם?

Time For Versace, Again

2011-07-31T06:45:00.000-07:00

או שדונטלה שכרה אנשי PR חדשים ומוכשרים הרבה יותר מקודמיהם בתפקיד, או שהיקום ואולי גם המפה האסטרונומית, הסתדרו בצורה כזו שסלסולי הבארוק, עיטורי הזהב שעל בדים בדמות מטפחות משי, רצועות העור והמדוזה הוולגרית של ורסצ'ה הפכו לרלוונטיים שוב. כמעט 15 שנה לאחר מותו של המעצב, מכריזה ליידי גאגא על "תענית ורסצ'ה", במהלכה תלבש רק עיצובים של ג'יאני המנוח במשך חודשיים. במקביל, חותמת דונטלה על עיצוב קולקציה עבור H&M ומתפלשת באבק שהשאירו אחריהם קרל לגרפלד, סטלה מקרטני, סוניה רקיאל, כולל הבוץ הטרי שהותיר אלבר אלבז על רצפות הרשת הקמעונית.

("I’m wearing only Versace for, like, the next two months",

Gaga is going gaga for Versace)

אבל מעבר להדים החדשים שיוצר בית האופנה, סגנון ה"נאו-בארוק" שאת שורשיו נטעו ג'יאני, כריסטיאן לקרואה וטרי מוגלר בסוף שנות ה80 חוזר לככב בקולקציות של מעצבי על רבים; רתמות העור השחורות ואבזמי הזהב הגסים אצל אלכסנדר מקווין, הדפסי כרכובים אצל קוואלי או מרי קטרנזו וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את ריקרדו טישי, שיצר עבור ג'יבנשי קולקציה שכולה על טהרת הדפסי פרחים, כאלה שמשמשים לעיטור צעיפים. כך גם סלין, סטלה מקרטני, רוברטו קוואלי ודולצ'ה וגבנה. דונטלה עצמה, זיהתה את הפוטנציאל והחליטה לפתוח את הארכיב של אחיה המנוח לכל דכפין (ובכלל זה גם הגברת גאגא), אך גם לעצמה. ולמרות שלא מדובר פה במעצבת שהיא בגדר "עילוי אופנתי", הצליחה דונטלה להבליט את החן במוטיבים ספציפיים שאפיינו את המעצב לאחר שהכניסה אותם לקולקציות בעיצובה בעונות האחרונות (המרובעים המפותלים בקיץ 2011, הסלסולים הזהובים בחורף 2011/12, אולם גם קולקציית גברים לקיץ 2012- שנראתה כמו "ctrl+C -> ctrl+V" לדגמים שנהג אחיה לעצב). על ורסוס, מותג הבת עליו הייתה מופקדת דונטלה עצמה בתקופה שג'יאני עוד היה בחיים, היא מינתה את כריסטופר קיין, שמקפיד גם הוא לתת כבוד לאלמנטים שבלטו בעיצובים של ג'יאני. כמו לדוגמה חצאיות פליסה מסאטן וסיכות הביטחון עם דמות המדוזה (בדומה לאלה שרכסו את שמלתה המפורסמת של אליזבת הרלי).

(משמאל למעלה עם כיוון השעון: ורסצ'ה גברים, קיץ 2012; D&G קיץ 2012; רוברטו קואלי ריסורט קיץ 2012; מרי קטרנזו חורף 2011/12; ורסצ'ה חורף 2011/12; ג'יבנשי חורף 2011/12; אלכסנדר מקווין קיץ 2011)

דונטלה, אחותם הצעירה של סנטו (הבחור) וג'יאני הייתה גם המוזה שעמדה מאחורי ההשראה לדגמי המותג. עם אורח חיים לא שגרתי שכלל התמכרויות לכל סוג של סם אפשרי, אשפוזים חוזרים במוסדות גמילה, פה וטמפרמנט שוצף, אובססיה לשיער בלונדיני, בלבד שיהיה חלק וארוך, נעלי עקב, וצללית בעלת אגן צר- ג'יאני יצר בדמותה את האימום לפיו התיישרו נובורישיות העולם כולו. לאחר מותו, קיבלה דונטלה את משרת המעצבת ועוד 30 אחוזים מנתחי המניות של החברה. הסיבה לכך היא ריב אליו נקלעו השניים טרם מותו של ג'יאני, בעקבותו החליט המעצב לשנות את סעיפי הירושה בצוואתו. ביתה אלגרה לעומת זאת, קיבלה את החלק הארי: 50 אחוזים בחברה שהפכו לביליון דולרים ב2004 כאשר הגיעה לגיל 18. כיוון שלא היו לו ילדים, ג'יאני התייחס לאחייניו כאילו היו שלו. אחיה של אלגרה, דני, קיבל את אוסף יצירות האומנות המפואר של גיאני (מדובר בירושה צנועה, אך עדיין כלכלית ואטרקטיבית לא פחות). סנטו, האח הנוסף, זכה ל 20 האחוזים הנותרים וממלא כיום תפקיד ניהולי בחברה. המאהב של ג'יאני, דרך אגב, זכה לכתף קרה ושתיקה רמה מצד המשפחה, אולי בגלל שירש את אחת האחוזות המפוארות של בן זוגו המנוח, שמיותר לציין כי היה בעל טעם עשיר ורהבתני.

(תמיד נראו טוב- מודעות פרסומת של ג'יאני- למעלה: חורף 1992, צילם ארוינג פן. למטה מימין: חורף 1991 צילם הרב ריטס. למטה משמאל: קיץ 1992 צילם ארוינג פן)

ולמרות כל הממון ואפס אזכורים לצד שלישי (קרי, בעלי המניות החיצוניים), על פי ההערכות הכלכליות, המותג ורסצ'ה לא הצליח להפוך את עצמו לרווחי מאז מותו של ג'יאני. גם עד אז, המצב לא היה מזהיר; על כך מעידות השמועות שנפוצו בתקופת מותו של המעצב, לפיהן ג'יאני נרצח בגלל חובותיו למאפיה האיטלקית (דבר שהתברר לימים כלא נכון: היה זה נער שעשועים פסיכופטי שאחראי לרצח, כפי שמגולל הסרט הדוקומנטרי הזה. הצפייה מומלצת בחום!). אפשר לומר בביטחון כי החלטתה של דונטלה לחזור ולתור אחר מגע הקסם של ג'יאני ולהעלות את כל הנשכחות מהארכיון הוא הדבר ההגיוני ביותר שעשתה מאז אשפזה את עצמה ב2007 במוסד גמילה ושלחה את אלגרה, ביתה האנורקסית, למרכז לטיפול בהפרעות אכילה. על פי הצהרותיה- גם הדגמים שעיצבה עבור H&M, כולם על טהרת אותם מוטיבים קלאסיים ואייקונים של בית האופנה.

(אם ובת בזמן איכות- דונטלה ואלגרה הקטנה מזהיבות את עורן על היכטה המשפחתית. צילום: הלמוט ניוטון)

לפני כמה חודשים, ראיינתי את אלון ליבנה למגזין חדש. הינה כמה מהדברים שהוא אמר על דונטלה ורסצ'ה- קצת מוגזם, אבל בהינתן שמדובר בדונטלה, כפרסונה וכקונספט, הכל בטל בשישים... : "הכי הייתי רוצה לעבוד אצל דונטלה ורסצ'ה. היא מספר אחת. יש בה הכל: בדים איכותיים, דוגמניות נוצצות, קשיים כלכליים, אטיטיוד מוגזם, בדיוק כמו שבית אופנה צריך להראות. גם כשלא היה לה כסף לפני כמה שנים, היא לוקחת את קייט מוס וג'יזל לקמפיין. אם לא יהיה לה שקל לאכול, היא תראה מליון דולר ולעולם לא תוותר על השיזוף. היא לא מגיעה חודש ואז פתאום מסתערת על הסטודיו כמו חיה, צורחת על התופרות. היא מסתגרת בחדר וחוזרת עם עיניים אדומות, אחרי שהסניפה קוק, וממשיכה בשלה. היא אמוציונאלית, כמו שיר. אני רוצה שהיא תאמץ אותי, אני רוצה להיות אח של אלגרה. ורסצ'ה זה כמו קסם, אם אגדות היו נכתבות היום, הן היו נכתבות על אלגרה ודונטלה".

(למעלה: הנסיכה דיאנה, אךטון ג'ון ודויד פרניש, מרכינים ראש בהלוויתו של ג'יאני שהיה ידיד קרוב של כל אחד מהם.. למטה: הדוגמנית נעומי קמפבל ביום הרצח,15.7.1997, עוזבת את המלון שלה ברומא בדמעות)

הפעם הראשונה ששמעתי על מותו של ורסצ'ה: זה היה בוקר, הייתי בכיתה ו'. עמדתי במעבר החצייה כ100 מטר מבית הספר ומילאתי את חובתי למשמרות הזה"ב. הייתי עם ש. פינקל, שהייתה מתלבשת מוצלחת בסטנדרטים של בי"ס יסודי. הילדים הפסיקו להגיע, ואנחנו התפנינו לשיחה על "הא ועל דה". חקירת הרצח הייתה בעיצומה ופינקל הואילה בטובה לעדכן אותי בזהותו של הרוצח, שלדבריה היה מאהב עבר של המעצב. הייתי בשוק. (כמובן שהרגשתי את החובה לאשר את הפרטים אצל האורים והתומים של כל ילד בן 11; לא, לא מדובר בStyle.com, גם לא בניו יורק טיימס, אלא באימא שלי).

גוטייה; על מגדרים וגילאים.

2011-07-23T03:50:00.001-07:00

הוט קוטור הוא סוג של אופנה המיוצרת באופן בלעדי רק בצרפת, קביעה מעוגנת בחוק ונעקפת על ידי הרשויות. יש האומרים כי ההוט קוטור הוא אינו רק צרפתי, אלא פריזאי ואין מעצב פריזאי יותר מז'אן פול גוטייה. הנער הצעיר שהוקסם ע"י המחוכים של סבתו והחל לעצב בהשראתה את חזיית החרוטים על הדובי שלו בהיותו בן שבע, חגג השנה 35 שנות עיצוב. כמה מוזר שאותה חזיית חרוטים, שנהגתה במוחו של ילד, היא זו שקנתה לו מקום של כבוד בתרבות הפופ המודרנית לאחר שמדונה לבשה אותה במסע ההופעות שלהBlond Ambition ב1990. גוטייה נודע גם בזכות היכולות הוירטואוזיות שלו באופנה העילית ובעצם העובדה, כי בגדיו מגלמים בחובם את כל העקרונות עליה היא מושתתת, החל מהגזרות המורכבות, הגימורים הפנימיים המושלמים, עבודות הרקמה, השזירה והעיטורים המרהיבים וגם מועדון מעריצים יוקרתי. נהוג לחשוב כי איב סאן לורן הוא הקוטורייר הגדול ביותר בכל הזמנים, ואין ספק שגוטייה ראוי להיות השני. "אני חושב שהאופן בו אנשים מתלבשים הוא דרכם לבטא את עצמם בצורה אומנותית" אמר אומן הפופ אנדי וורהול ב1984 למגזין מונדו אומו, "סאן לורן, לדוגמה, עשה עבודת אומנות נהדרת. האומנות שוכנת באופן בו כל האאוטפיט מורכב יחד. קחו לדוגמה את ז'אן פול גוטייה, מה שהוא עושה, זו אומנות אמיתית".

(מדובר בבחור מוכשר; הסינגל שהוציא גוטייה ב1988)

דמיונו משוחרר הרסן ויצירותיו פורצות הדרך מציעים מבט רחב אופקים וליברלי אל החברה. היכולת של גוטייה להבין את התהליכים הסוציולוגים בתקופתו התבטאה לאורך כל הקריירה שלו באמצעות דגמים המאמצים את השחרור המיני של האישה לצד ההומוסקסואליות המוחצנת של הגבר עוררו סנסציות ללא הרף. חשוב לציין, כי היום, בניגוד לשנות ה80, גברים בשמלות, ביריות וחצאיות סקוטיות הוא מראה הרבה פחות צורם לעין שהפך כמעט לבון טון ובלט במיוחד כמגמה מובהקת בתצוגות הגברים לקיץ 2012. מרק ג'יקובס בחר הכניס אותן לארונו הפרטי.

(Jean-Paul Gaultier Haute Couture Fall 2011)

העיסוק של גוטייה במין ומגדר מלווה אותו לכל אורך הקריירה והפך לאחד מהנושאים המזוהים ביותר עם המעצב. אחד מציוני הדרך של גוטייה בתחום זה הוא קולקציית היוניסקס שהציג בשנת 1985 תחת הכותרת "a wardrobe for two" (הייתה זו אותה המחלה שגזלה מגוטייה את אהוב ליבו לפני 18 שנים). יתכן וגילוי האיידס שנתיים קודם לכן הוא זה שהעלה את עניין המיניות הגברית ההומוסקסואלית לכותרות וכך גם אל המסלול של גוטייה. קולקציית ההוט קוטור שהציג גוטייה לחורף 2011 כללה באופן מפתיע ובלתי מסורתי גם בגדי גברים שנראו כאילו נלקחו משני יקומים שונים: מאדים (של הגברים) ונוגה (של הנשים). אנדרי פז'יק, הדוגמן שנהנה ללבוש שמלות הן על המסלולים של גוטייה והן במודעות הפרסומת שלו מזה כמה עונות, צעד שם גם הוא. בקולקצייה, התייחס גוטייה אל האדם כיצור אנדרוגינוס, דרך מוטיב שהציף השנה את השיח התרבותי והיווה השראה ללא מעט קולקציות אופנה אחרות: הסרט ברבור שחור. התצוגה נפתחת בשאלה: "מי מכם יכול לגלם את שני הברבורים, הלבן והשחור?". כך, גברים במעילי שמלה הגיחו אל המסלול לאחר הנשים לבושות בחליפות מכנסיים וכדומה. האמת היא שבין שחור ללבן יש הרבה גוונים, ממש כמו במיניות האנושית.

(2012-Jean-Paul Gaultier Fall/Winter 2011)

בשנה הבאה ימלאו לגוטייה 59 שנים ולמרות שנושאים כמו מגדרי המינים, מלכים לבושים חולצות פסים, נימפות ובתולות ים, רוק-פאנק ותרבויות האקזוטיות (לרבות תרבות הפאנק הבריטית והקאן קאן הפריזאי) עדיין זורמים בעורקיו, נראה כי הגיל, הוא יקום שלם נוסף שנוסף למיליה הרעיונות המעסיקים ומשרים את המעצב. הנער שהחל בתור מעצב צעיר בסטודיו של פייר קרדאן בגיל 18, התבגר וניצב בפתח תקופה חדשה בחייו; הזקנה, כך גם לקוחותיו. כעת (לאחר שנראה כי אנחנו בכיוון הנכון לריפוי האיידס וניתן להרפות מעט מענייני המיניות והמגדרים) מתפנה גוטייה לישב את הפרדוקס של קבלת שערו שמאפיר מתחת לבלונד וקמטי הבעת הצחוק שלו. נראה כי בקולקציית הPrêt-a-Porte לחורף 2012 שהציג גוטייה במרץ האחרון, מסתתרת גם התשובה לשאלה כיצד כל זה מתיישב עם עולם המקדש את הנעורים ונאבק לשימור פנים חלקות מסימני גיל.

(מפיץ מרגליות; מימין עם פרידה קלפה, משמאל עם אינס דה לה פרסאנז')

בקולקציה, שהייתה רוויה גם היא באלמנטים אייקונים המאפיינים את סגנונו העיצובי של גוטייה, צועדות הדוגמניות בשערן האפור, מסורק לתספורת ביהייב, צועדות בביטחון וגאווה לצלילי "Back to Black" של אמי וינהאוס. אבל בניגוד למה שמקובל לחשוב על נשים המבוגרות בימינו, המאמינות כי "זה לא הגיל אלא התרגיל" וגם הן יכולות להראות כמו נכדותיהן בנות ה16(תשאלו את הפלסטיקאי , את המוכרת בקסטרו או את דיילת היופי בפארם- כמה הולמים אותן גווני הפוקסיה וחולצות הבטן), הנשים של גוטייה זוקפות גב ומאמצות את גילן. הן לא לובשות מחשופים עמוקים, גם לא צבעים זועקים. בקולקציה בלטו מכנסיים רחבים, צבעוניות ישנה נושנה, אריגים כבדים ואפילו עגלת קניות לשוק מעוטרת פרווה ובדי ברוקד מבריקים. הדפסים גיאומטריים בסגנון שנות ה70 שחלקנו יכולים לזהות על הזקנה היושבת על הספסל בפינת הרחוב, בלוזונים עם צווארוני קשירה ושרוולים ארוכים בסגנון אותה התקופה הופיעו גם הם בין המבחר. הבריחה מהעליבות שבחוסר השלמות עם הגיל המבוגר ותחושת הגאווה או ההערכה העצמית- הם שאחראים לסקסיות החושנית והבוגרת ששידרו הנשים על המסלול בעודן קורנות מאושר. זה נכון, הן היו דוגמניות צעירות עם איפור דהוי, בגדים עם רמז לגזרות עתיקות, דוגמאות מיושנות ופאות לבנות, אולם אין לי ספק שאילו היו צועדות ברחוב בלי כל האביזרים האלו, לא היו מצליחות לשדר את אותה תחושה אצילית (חלקן באמת לא הצליחו).

*עדכון- בינתיים, ניקולה פומיקטי, הסטייליסט האישי של לידי גאגא והמנהל האומנותי הטרי בבית טיירי מוגלר סובר כי "אנשים זקנים צריכים להיות זקנים וללכת". פורמיקטי, כשתגדל - תבין.

יד ימינו המגושמת...

2011-07-15T23:41:00.001-07:00

באופנה, כמו בכל תחום אחר, הטרנדים האמיתיים נולדים מאחורי הקלעים. יוסי שריד רשם פעם בטור שלו בעיתון "הארץ" שהוא נוהג להתחיל לקרוא את העיתון מהסוף להתחלה, לאחר שעבר על כל סיפורי הרכילות, הוא יכול להתחיל להבין את מה שהוא קורא בהתחלה. בעונה האחרונה, מפת המעצבים המנצחים על בתי האופנה ומותגי העל השתנתה ללא הכר, אבל מה שיותר מעניין הוא מי זכה לרשת את הכיסאות שהתפנו בדרכים טרגיות יותר או פחות.

(בהתחלה נראה שיש עוד תקווה... אבל היא הולכת לעיבוד מהר מאוד הוא הולך לאיבוד יחד עם הכיוון של הקולקציה.

Christian Dior Fall 2011 by Bill Gaytten)

ביום שלישי האחרון הציג בית דיור את קולקציית ההוט קוטור הראשונה שלו בלי המאסטרו ששמר אותנו מרותקים למסך המחשב וסרטוני היוטיוב מדי חצי שנה. האחד שמילא את תאבוננו לאופנה עילית חלומית, גרנדיוזית ומרשימה נמצא אנטישמי גזען ואיבד את הערוץ ששימש אותו להציג את גאונותו המרשימה. את מקום המנצח על "הידיים הקטנות", הלא הן תופרות הקוטור החרוצות, תפס ביל גייטן, יד ימינו של גליאנו (מינוי זמני על פי הצהרותיו של סידני טולדנו). לאחר שבועות של סקרנות וציפייה לביצועיו של יורש העצר, התברר חיש מהר כי מדובר בבעל זוג ידיים שמאליות וצולעות. הבגדים שצעדו על המסלול היו חסרי כל הרמוניה או אמירה אחידה המקשרת בניהן, חסרי חזון או כישרון. הגזרות המורכבות והנפחים הוירטואוזים שאליהם הרגיל אותנו גליאנו, התפוגגו כלא היו ודגמים נראו שטוחים ופשוטים. הקו הקיטשי וסגנון שנות השמונים שהתאפיין בצבעי פסטל בוהקים אפיינו את המבחר שהוצג בניסיון עלוב לעורר דרמה ופומפוזיות. התוצאה הייתה מפגן משעמם ופתטי של מחוות ומניירות מביכות, שהיו חלק מהניסיון לשחזר נוסחאות שיצר גליאנו. ההתייחסות לטרנדים (הצורם שבהם היה הדפסי הAgate, מההרצאה של לי אדלקורט) לא הוסיף הרבה כבוד לבית האופנה ובטח שלא לקולקציית ההוט קוטור שהציג.

(זה רק נראה דומה...בערך. משמאל לימין: קוטור חורף 2003, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2008, קוטור 2011, קוטור חורף 2008, קוטור חורף 2011, קוטור חורף 2005, קוטור חורף 2011.)

אבל למה שזה יהיה אחרת? כל אשר עשה גייטן, קשור בלהיות בזמן הנכון ובמקום הנכון, לכישרון אומנותי, לא היה הרבה חלק בכך. הבחירה בגייטן, כמו גם זו של ממלאי מקומם של מעצבים אחרים נובע מקרבתם אל המעצב הקודם. הם הכירו את כל הקפריזות, התשוקות, המחשבות, הפנטזיות, החלומות ויתר הנושאים שהעסיקו את המעצב שלצידו עבדו במשך שנים. היכולת להבין, השפה המשותפת והאינטואיציה לתקשר איתם בצורה בלתי אמצעית, כמעט טלפתית, הן אלה שהביאו אותם לעמוד בבית אופנה מוביל. אבל ברגע שהקברניט האמיתי יוצא אל מחוץ לתמונה, מתגלה גודל הפגם שבכל השיטה העקומה. לפתע, במקום עיצובים רואים מחוות ריקות וניסיונות לחקות כישרון של אושיות אופנתיות מצליחות. במקום לעצב בגדים הם מתחילים לשחק במוטיבים אייקונים המזוהים עם המעצבים הקודמים (ע"ע קוקו שאנל- קרל לגרפלד) או למחזר נושאים שהעסיקו אותם במהלך השנים (ע"ע מקווין- שרה ברטון) או לחזור על סגנון שאפיין את המעצבים הפורשים (ע"ע טום פורד- אלסנדרה פקנטי, קריסטוף דקרנין-אוליביה רוסטינג).

(קוקו שאנל לא אוהבת אקסטרווגנזה. קרל לגרפלד המום! אופס... התפאורה שהוא בונה מדי עונה היא האספקט היחיד שחורג מהDNA של המדמואזל. משמאל למעלה עם כיוון השעון: קוטור חורף 2010, קוטור קיץ 2008, קוטור חורף 2011, פרט-אה-פורטה קיץ 2011. לחצו על התמונות להגדלה)

עד לאחרונה, גם שרה ברטון שירשה את מקווין, הייתה שקועה במחוות מעוצבות שהיו דיי מעיקות. בזמנו של מקווין, ברטון הייתה הגורם המתווך בינו לבין צוות המעצבים. היא הייתה מעבירה להם את ההוראות וגזרי הדין לאחר שמקווין היה חווה לפניה את דעותיו. כפי שסיפרו גם אנשי תעשיה. ברטון הכירה את מקווין על כל רמ"ח אבריו וזו אכן הסיבה בגללה פרנסואה הנרי פינו, בעלה של סלמה הייק ומנכל PPR שבבעלותה המותג, בחר בה כממשיכת דרכו. אבל ברגע שהרפתה מעט מהאובססיה להנציח את רוחו של גורו האופנה, השתחררה ממנה יצירתיות והיא הוכיחה שהיא אכן יכולה. אלסנדרה פקנטי, שעבדה תחת פורד בגוצ'י וירשה את מקומו, עיצבה את הקולקציה הראשונה כהמשך ישיר של הקו הסקסי והחלקלק של פורד. כך, היא המשיכה רצף של כמה קולקציות בהשראת אזורים טרופיים בעולם, אך למרבה הצער, הטאץ' שלה החזיק במותג רק שנה. האנה מקגיבון הופקדה על קלואי כיוון שעבדה עם פובי פילו, המעצבת שהגדירה סגנון חדש עבור מותג האופנה. מקגיבון נאלצה לעזוב את מקום עבודתה לאחר שאיבדה את יכולתה לשחזר את האסטטיקה העיצובית של קודמתה לתפקיד. את כריסטוף דקרנין, מחליף העונה אוליביה רוסטנג, שאינו ממהר לפסוע לא צעד ולא שעל מחותמו וסגנונו האומנותי של קודמו בתפקיד שהצליח לעייף את כולנו עם הרוק-פאנק-גראנג' שלו. מצד אחד, צריך לספק ללקוחות את העיצוב שאליו התרגלו, מצד שני, באופנה כמו בכל תחום אחר, אין אויב גדול יותר מאשר השעמום- כך, עשוי עולם האופנה לאבד כל עניין בבלמן. איב סאן לורן ירש גם הוא את דיור לאחר מותו, אך הפעם, היה זה בזכות כישרונו. המעצב שעבד לצד דיור, לא נודע בזכות קירבתו העזה למיסיה, ולאחר שאושפז בנסיבות הנוגעות לבריאותו הנפשית, פוטר ופתח מותג עצמאי.
זה נכון שעוד מוקדם לחזות את עתידו של בית כריסטיאן דיור, אבל כפי שהדברים נראים בינתיים, בהינתן המודעות לגבי האנשים שסבבו את גליאנו (שיכורים, מעשני סמים, גזענים ומנבלי פה) ועל פי הקולקציה האחרונה שהוצגה בשבוע האופנה, נראה שכישרון גדול אין כאן. אין לי מושג מה יהיה המשך עתידו של גייטן בדיור; אבל לא יתכן שטולדנו יעדיף להעסיק אדם נטול כישרון רק מתוך הפחד להעמיד את דיור בפני תקופה נוספת שתתאפיין בחוסר יציבות, מהפכות מיותרות, רחשי שמועות וספקולציות זולות.

Rococo- הוראות הכנה

2011-07-03T10:27:00.000-07:00

בשבוע שעבר נערכה תצוגת האופנה השנתית של בוגרי המגמה לעיצוב אופנה של מכללת שנקר. לאחר שיחות קוקטייל ארוכות עם כתבים ועורכי אופנה, מעצבים ושתי מנכ"ליות: האחת נכבדה יותר, מנהלת המותג ברברי, אנג'לה ארנדהטס, והשנייה נכבדה פחות אך חביבה ביותר, גב' אתי רוטר- התיישבו כולם על הטריבונות הלבנות שלצידי המסלול בסטואה (קיבוץ געש) וחיכינו לצפות בעבודותיהם של דור המעצבים הבא. אולם השנה, נפלה בחלקנו הזכות לחזות ביבול שעבר את ניפויה הקפדני של ראש המחלקה האדמונית (ויש הטוענים גם "שטנית"), לאה פרץ, שאפשרה רק למחצית מהבוגרים להציג את בגדיהם. מבין אלה, בלטו שניים שגם קיבלו את האישור על עבודתם הטובה באמצעות ביקורות מהללות בכתבות שעסקו בתצוגה. האחד הוא מרק גולדברג שהצליח לצוד את עינו של הנציג מטעם דוכסית האופנה האמריקאית ו"חברה" קרובה של שנקר, דיאנה פון פירסטנברג, וכך זכה לפרס השנתי מטעמה (מסתבר שלהיות חבר של שנקר זה טרנד חזק יותר מה"קולור בלוקס", במועדון האקסקלוסיבי נמנים אותן אושיות אופנה שבעורקיהם זורם דם יהודי, כמו דונה קרן, סוזי מנקס-שהתגיירה וארנדהסט של ברברי, שלגבי יהדותה אינני מוכן להתחייב...).

(וידאו של הקולקצית הגמר של שנפלד- שמצאתי ברשת...)

הסטודנטית השניה, גל שנפלד קרסווסקי, שהקולקצייה שעיצבה- חתמה את תצוגת הבוגרים והייתה כמו קינוח מתקתק עבורו מוקדש פוסט זה. במרווח שבין כתיבת פוסט זה לבין פרסומו, הספיקה שנפלד לזכות במקום הראשון בקטגוריית "צבע והרמוניה" של תחרות מיטלמודה היוקרתית הנערכת מידי שנה באיטליה. מה הופך אותה לטובה? הביצוע האסטטי והנאה (דבר שקשה למצוא במחוזות אחרים, לדוגמא בבצלאל או ויצ"ו) והעיסוק בנושא כל כך רלוונטי לזמנינו עד שטרם הספקנו להפנים ולהבין זאת. היכולת של שנפלד לחוש את הדופק האופנתי ולהגיב לו ביצירת קולקציה זו, היא זו שראוי להערכה האמיתית. למרות שהאלמנטים בהם השתמשה שנפלד פזורים על אביזרים, בגדים ולוחות השראה של מעצבים אחרים, היא הצליחה לעורר את הריגוש שיוצרת התבוננות בבגד טוב, כזה שמוצאים באחת מרשתות האופנה הקמעוניות ומעורר את מידת הרפרנסים המדויקת לקולקציות אהובות מהתצוגות האופנה המובילות כיוון שהיא משלבת באופן מושכל אלמנטים מובחרים מתוכן.

המצרכים הדרושים להכנת קולקציה מנצחת זו:

(מימין- עיצובים של וורסצ'ה: פוסטר לתערוכת רטרוספקטיבה של המעצב, ג'יאני לצד ג'ון קולינס, דוגמניות העל בסוף תצוגת קוטור של המעצב ב1994. מרק ג'יקובס חורף 2009, ברוק ובסו חורף 2009, מריה קטרנזו- חורף 2011/12, קיץ 2011)

*5 טון של נושא/מוטיב מוצלח: הרוקוקו. העידן המוזהב, הזכור בעיקר הודות לשלל הפיתוחים הגיאומטריים, הכרכובים והקרניזים מלכותיים, הנחשולים הזהובים והפיתולים הדקדנטיים שהיו נפוצים כאלמנטים דקורטיביים בתקופה זו. אחרי תקופה קשה של מינימליזם ומשבר כלכלי, נראה שזהב, יהלומים וקריסטלים נוצצים הם צו השעה, תשאלו את אנה דלו-רוסו. Basso & Brooke הקדישו לו קולקציה מודפסת שלמה כבר בחורף 2009 ומרק ג'יקובס שילב הדפסים ענפים מפותלים על רקע צבעים עזים באותה העונה, כמובן שלפניהם, היה את ג'יאני ורסצ'ה שבנה מפיתוחי הרוקוקו הללו קרירה שלמה הממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. כיוון שהנושא מושאל מעולם הארכיטקטורה ועיצוב הפנים, מן הראוי לציין גם את מרי קטרנזו, שקולקציית השמלות המודפסות שלה עם עיצובי פנים, קולקציית הhomewear קיץ 2011, יכלה לשמש נקודת מוצא אפשרית, בדומה לקולקציה האחרונה של אותה המעצבת, שבמרכזה עמדו שמלות משי מודפסות בפרחים ומסגרות זהב מפותלות (שמלה מאותו הז'אנר הופיעה גם בקולקציה של שנפלד). השרשראות המונומנטאליות שענדו הדוגמניות לצווארן בקולקציה הנ"ל כמו גם בקולקציה הראשונה שעיצבה קטרנזו (חורף 2009) היו עשויות נחשולי פרספקס, מתכות זהובות ופלסטיקים דמויי קריסטלים המעטרים שנדלירים שהזכירו את העיטורי הבגדים של שנפלד (אותם היא הצליחה לשחזר בשיתוף עם המחלקה להנדסה בשנקר "בלעדיהם זה לא היה קורה", אמרה פרץ). קולקציית הריזורט הביזנטית של שאנל, הקולקציה האחרונה שהספיק לעצב אלכסנדר מקווין בטרם עלה השמימה, קולקצית החורף האחרונה ברוח הרנסנס של ג'ילס דיקון והעיטורים שעל שמלות הקטיפה של אמיליו פוצ'י ולנוון מהעונה האחרונה לבטח יצרו את אווירת הרקע הנכונה המצדיקה לידה של קולקצית בוגרים שכזו. (גם סטייל.קום חושב שבארוק זה "אין").

*3 כוסות של וידאוקליפ פתיחה עם פס קול מנצח- המנגינה שליוותה את הקליפ שפתח את התצוגה הייתה פס הקול של הסרט "השעות", בהלחנתו של פיליפ גלס (שהפסיד את האוסקר ב2002, שנת יציאת הסרט, לפס קול של הסרט "פרידה"). סרט הקאלט רווי השחקניות המוכשרות ביותר בהוליווד, הפך לאהוב על אנשי תעשיית האופנה ו"הקהילה"- אולי בגלל שלכל אחת מגיבורות הסרט יש רומן לסבי משלה. ובאופנה, כאשר מנגנים על המיתרים האסוציאטיביים של אנשי הקהילה הנכונה (הפעם מדובר על ההומואים ולא על היהודים) אי אפשר לטעות.

*4 כפיות תמצית מוזיקלית של מגה תצוגה אחרת- הדוגמניות שהציגו את הדגמים של שנפלד צעדו לקול המוזיקה הדרמטית שהתנגנה ברקע התצוגה של לואי ויטון לחורף 2012 ונלקחה מפס הקול של הסרט "Notes of a scandal" (בכיכובן של ג'ודי דנץ וקיט בלאנשט). התצוגה הפכה לסנסציונית גם בזכות העיצובים של מרק ג'יקובס, אך בעיקר בזכות קייט מוס שצעדה בה כשהיא חושפת ירכיים מלאי צלוליט ומעשנת על המסלול. נקודת ההשקה בין הקולקציות הייתה אולי העיטורים שעל רשתות הברזל מהן יצאו הדוגמניות של לואי ויטון.

*קורטוב טוב של יצירתיות, כישרון, צניעות ויכולת מיפוי טרנדולוגית לרבות הכישרון לזהות את "מה שחם". יש לתבל בסטיילינג- לפי הטעם.

*ניתן להוסיף גם שמץ מזערי של דמיון לקולקציה של בוגר שנקר אחר, עומר פזנר, שסגר את תצוגת הגמר של שנקר בשנה שעברה. אוברול הטורקיז שעיצבה שנפלד יכול היה בקלות להיכנס כנמבר נוסף לקולקציה של פוזנר.

*יש לאפות בחום-בינוני עד גבוה- עם הרבה אהבה לאופנה וחיבה חזקה של ראש המחלקה...

*הצעת הגשה- אל תתערב ללאה בבחירות. תסמכו עליה...

*טיפ-אודטה: "כשמשתמשים בחומרים הכי טובים, התוצאה יוצאת טובה לא פחות".

Bon Appétit!

לפני סיום, קליפ נוסף שהצפייה בו היא בגדר חובה: גם אנדרה לאון טלי נהנה לאפות מערבולות בארוק יחד עם מרתה סטיוארט. נותר רק להחליט, האם הקולקציה של שנפלד היא ריג'נסי בארוק או בארוק אמיתי? מה שבטוח, אין שם שמץ של ידיים כבדות.

The next Coco Chanel

2011-06-25T05:33:00.001-07:00

את קולקציות הגברים לקיץ 2012 שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו ניתן לתאר ע"י המילה "תפלות"; לא היה בהן די טעם כדי לעורר דיון על הטוב ולא על הרע. ככה זה לאחרונה, יתכן ומעצבי אופנה איבדו את המפתח לליבו של "הגבר הצלב" ואולי נפשו של "הגבר המתלבש" רוויה בגדים ועיצובים, עד שריגוש, הפך להיות בגדר הבלתי אפשרי. הדגמים שלבשו הדוגמנים במילאנו, לא הציגו שום חדשנות, כרגיל. המצב היה עגום עד כדי כך שלא ניתן היה להבחין בין האופנה שהוצגה על המסלולים לזו שלבשו האנשים ברחוב. לפעמים, צילומי האיטלקים "הסרטוריאליסטים" מופשלי השרוולים ונטולי הגרביים של טוני טון היו מעניינים יותר מקולקציית בגדי השיפון של קואלי או נערי הפרחים הפסיכודלים של פראדה.

(Rick Owens spring summer 2012. השלישי מימין דומה מאוד לז'קט המדובר...)

אבל כשהמשכנו לפאריז, נגלה שביב של תקווה. ריק אוונס, הגיח עם משב מרענן של שכבות בגדים בגווני שחור ואפור. לא, לא התרשמתי מחצאיות המקסי הארוכות וגם לא ממשקפי המסכה המוזרות, גם לא מהעקבים המוקצנים של נעליים שנעלו הנערים הכחושים. היו אלה המקטורנים האווריריים שהבעירו בי את התשוקה המיוחלת, זו שאני מחכה לה כשאני צופה בתצוגות אופנה. אל תתנו למראה האוורירי והקליל ששידרו הז'קטים הללו להטעות אתכם, מאחורי הנונשלנטיות האצילית והגבעולית הזו, עומדת עבודת חייטות ותדמיתנות שלא תבייש אופנה עילית. לפני כחודש, ביקרתי באחת החנויות המחזיקות ג'קטים של אוונס. הז'קט שמדדתי היה בהיר, עשוי משי שאינו מעובד, דק ונעים. כמובן שלא הייתה לו ביטנה והדבר היחיד שעיטר את צידו הפנימי היו התפרים שרכסו בין חלקי הגזרה המורכבת והמחויטת שאפיינה אותו. הוא היה בגוון גיר, והטקסטיל ממנו עשוי כמו גם הסילואטה, דמו לאלה של כמה מהדגמים שהוצגו גם בקולקציה הנוכחית לקיץ 2012. השרוולים היו ארוכים והגיעו עד לפרקי האצבעות וקו המכפלת של המקטורן עצמו כיסה את האגן תוך שהוא מותיר שובל מסולסל באסור הגב וגולש לאזור האחוריים. הצללית המוארכת והצרה שיצר הזכירה את בגדים שנהגו ללבוש נשים בשנות העשרים של המאה הקודמת ואולי אפילו קודם, במאה ה19. היה בו מידה מעטה של נשיות שקיבלה איזון בזכות הגזרה החריגה והמראה הנבדל שלו יכול מתאים אולי לגברים בעידן בו אנו חיים שנוטים להיות פתוחים יותר לשינויי סממני המגדר.

(מימין, ריק אוונס מלביש עמוד בדמותו. משמאל, קוקו שאנל מסבירה איך עושים בגדים בדמותה)

אבל אני, לא הצלחתי להתחבר אליו באותו הרגע (גם לא לתו המחיר שעמד על כמה אלפי שקלים בודדים למרות שנכלל במכירות סוף העונה). היה ברור לי שמדובר במשהו אחר, אבל לא חשבתי שזה ה"אחר" הנכון בשבילי. בהתבוננות על הקולקציה האחרונה, הגעתי למסקנה שזהו המרענן הרשמי של הקיץ הבא. פתאום, יכולתי להבין את התשוקה הבוערת בליבה של אישה המביטה לעבר ג'קט טויד שאנלי. למרות שבובת השעווה של אוונס הניצבת בבוטיק של המעצב בפאלה רויאל הייתה נמסה לנוכח ההשוואה, בקריטריונים של חדשנות, עיצוב וככל הנראה גם מבחינת החותם שהם יותירו באופן רטרוספקטיבי על האופנה, ההקבלה מוצדקת ונכונה. בניגוד לטוויד של שאנל, את הג'קטים מהסוג הזה של אוונס לא תמצאו עדיין בזארה, אבל אין לי ספק שעד הקיץ הבא, קרוב לודאי שאם תתאמצו מספיק, תוכלו לגלות גם אותם מסתתרים באיזו פינה חשוכה.

(Calum Harvey at the RCA graduate show)

ואם כבר בקוקו שאנל ואופנת גברים עסקינן, ננצל את ההזגמנות כדי להתייחס למעצב צעיר, קלום הרוי שלא מזמן רק הציג את קולקציית הגמר שלו כבוגר הרויאל קולג' אוף ארט. מה שמשך אותי בעיצוביו היו הגזרות, הפרופורציות והאלמנטים שהושאלו מהמלתחה הנשית. פנינים, מכנסי צמר רחבים, חולצות עשויות בדי משי חצי שקופים ורפלס שופעים- כולם נלבשו באלגנטיות על ידי הדוגמנים השדופים. צבעוניות של שחור, בז' וורוד, יצרו טון מעודן ורך, כזה המשווה לגברים מעין פגיעות שברירית המזוהה בד"כ עם דימוי האישה הקוקטית של קוקו שאנל. דבר מעניין נוסף שבולט על רקע הקולקציה של אוונס הוא הגוון הנשי שמוסיפים הבגדים של הרוי לדוגמנים הלובשים אותם. בניגוד אליו, אצל אוונס לא נשקף מהגברים לבושים חצאיות מקסי ולו זכר מעורפל של נשיות. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שצפיתי בדגמיו הייתה: "אלה הבגדים שהייתה לובשת קוקו שאנל אילו הייתה גבר". במחשבה שנייה, יתכן והייתה מסכימה ללבוש אותם גם בלי ניתוח לשינוי מין, אחרי הכל, כל העדויות מצביעות על כך שמדובר באישה עם ביצים...

קישור: עוד על אופנה ומגדרים.

עכשיו אתה חוזר?!

2011-06-17T14:36:00.000-07:00

בשבוע שעבר הודיע הדי סלימן, "ממציא הסקיני ג'ינס" ואדריכל הפיכתו של דיור הום למושא תשוקותיו של כל גבר חובב אופנה (לרבות קרל לגרפלד), על נכונותו לחזור לעצב אופנה. זאת, אחרי גלות של כ4 שנים בלוס אנג'לס, במהלכה התרכז בעיקר בצילום נערים שדופים עבור הבלוג שלו והפקות גרנג' עבור מגזיני אופנה שונים. בראיון שהעניק לקראת צאת ספרו החדש המאגד את צילומיו, הצהיר סלימן כי הוא יודע ומבין את שוק האופנה ומוצרי היוקרה וכי יש לו את כל הדרוש כדי להוביל בית אופנה אל עבר הצלחתו. הכל תוך שהוא נתלה בהישגי העבר שלו בדיור. בנוסף, הוא מצהיר כי לעולם לא יעצב עבור רשתות אופנת High Street ושבכוונתו לעשות רק High Fashion. אולם תקופת העדרותו "מהביזנס" היא למעשה 8 עונות, 16 קולקציות ו28 שנות כלב. בדרך, נכנסנו למשבר כלכלי, יצאנו ממשבר כלכלי ורעייתו של הנשיא השחור הראשון בארה"ב, מישל אובמה, תפסה את מקומה של ג'קלין קנדי כאייקון סטייל לאומי- כך אפשר לומר שעולם האופנה אליו חוזר סלימן כעת נמצא על פלנטה אחרת לגמרי. אבל סלימן בשלו, עם אותם ערכים בהם דבק לפני עשור והיו נכונים אולי באותה תקופה. היום, אופנה עילית לא מסוגלת להתקיים בלי בסיס רחב יותר, זול יותר ונגיש יותר להמון, בין אם מדובר בבושם, משקפי שמש או קו עיצובים עבור רשת אופנה מהירה. היום, להבין אופנה עילית משמעו להבין את הכוח של הפרולטריון- כי שם שוכן הממון, תשאלו את קרל לגרפלד או אלבר אלבז ("אנחנו פה כדי להביא יוקרה להמונים") ועוד עשרות מיליונים של נשים בורגניות ברחבי העולם שקונות את הבושם N05 רק כדי להתבשם בקוקו שאנל. היום לא קיים גוף אופנתי מסחרי מצליח יותר מאשר רשתות האופנה הקמעונית, אנו חיים ב"עידן השמאטס המועתקים". נכון לעכשיו, זו עובדה וסביר להניח כי כל מי שמגיע מראש יחד עם אנטגוניזם כלפיו עשוי למצוא את המציאות טופחת על פניו כגיגית.

(Dior Homme by Hedi Slimane- משמאל: חורף 2006, מימין: קיץ 2007)

עולם האופנה, מעבר להיותו עולם שמשתנה מהר יותר מאשר מצב רוחה של פשניסטה הסובלת מהפרעת אישיות גבולית, הוא עולם שכדי שיתחולל בו משהו טוב, הוא חייב לקרות בדיוק בעיתוי ובזמן הנכון. זה קורה כאשר opportunity meets preparation. כמו בקבלה, גם באופנה, יש הסוברים כי לכל מעצב יש רק דבר אחד, בשורה יחידה אותה הוא נושא עימו ומביא לעולם. אולם בניגוד לעולם הרגיל, בו אלמנט אחד יכולים להתקיים לנצח לצד אלמנטים חדשים שנוספים ליקום- באופנה, לכל בשורה יש תאריך תפוגה. קחו למשל את גליאנו, שלימד אותנו כיצד נבראות פנטזיות באמצעות בדים וכיצד חלומות, יצרים ותשוקות מוצאים את דרכם אל המסלולים. הראוותנות, העושר, התיאטרליות, המוחצנות והדמיון העשיר של גליאנו מצאו את מקומם בזמן, סוף שנות התשעים עד אמצע העשור הראשון של האלף השלישי, אך לא הצליחו לשרוד בתנאי המציאות שבאו אח"כ. העיצובים החלו לקרטע, החזון התמוסס, המבקרים החלו לקטול וכמובן שהבעלים לא נשארו מרוצים. התקרית בגינה איבד גליאנו את כס המעצב, עשויה להיות דרכו של היקום להקיא את החזון האופנתי של גליאנו מהעולם שמאס בו מזמן...ואולי סתם הזדמנות של מנהלי דיור להתחדש במעצב רענן יותר התואם את רוח התקופה.

אין ספק כי גם גליאנו יחזור, אבל לא בתור אותו גליאנו, אלא גלגול אחר של זה המקורי, ממש כמו טום פורד. כל כך פיללנו, קיווינו וחיכינו לשובו. ואז הוא חזר, פניו מלאים בוטוקס ובגדיו מחטבים פנימיים, חזקים מספיק כדי להרים את איבריהן המדלדלים של כל מעריצותיו לאחר שהיו נתונות להשפעתו של כוח הכובד במשך כל תקופת ההמתנה הארוכה. אבל טום פורד הוא אינו הגוצ'י שהוא היה פעם; הבגדים, אומנם מזכירים את אלה שעיצב בעבר, אך הם עמוסים בתחרות, סרטים, קטיפות, רפלס וכיווצים, כאילו שללו מהם את הדיוק והעידון שכולנו מחפשים בבגדי עילית אמיתיים. פרט לכך, פורד אינו מצליח להבין את כוחה של המדיה החברתית ואת ערוצי התקשורת שפרחו מאז עזב לביים סרטים. הוא מסתיר חומרים מהתקשורת ומתכחש לכוח השיווקי ופוטנציאל ההפצה של אתרי האינטרנט או הבלוגים, הוא מתיימר לרכז את כל הכוח על פרסום בגדיו בידיו וכאשר הוא משחרר אותם אל אוויר העולם, נולדת סרטון YouTube מגוחך, המתאימה יותר להיות מצגת שקופיות של תלמיד כיתה ה' שהתבקש להרצות בשיעור של"ח. הבגדים בעיצובו מלאים בפאתוס שאינו הולם את רוח התקופה, הם חסרי הדיוק והחדות שאפיינה את אלה שעיצב עבור YSL או Gucci לפני כעשור. הם מיושנים, יומרניים, מוגזמים ומגלמים בתוכם את כל האלמנטים שהם ההפך הגמור מכל מה שנחשב לאיכותי ויוקרתי באלף השלישי. בגזרותיהם כמו גם באופיים, הם מזכירים את עיצוביו של זק פוזן, אבל זק פוזן אחד כבר יש, וגם זה כבר יותר מידיי...(פרט לעובדה כי הוא צעיר, אלמנט נוסף שאנשים היום הרבה יותר מעריכים מפעם, לעומתו פורד- הוא חטייר זקן בן 51...).

(by Olivier Theyskens- משמאל: Theory Resort 2012, מימין: Roshas Fall 2005)

אוליביה טסקינז הוא עוד דוגמה לקמבק מיותר, שמבחינה זו נותן פייט לא רע אפילו לניסיונות ה"קימה לתחייה" של צביקה פיק. טסקינז הוא יקיר המערכת וגם הוא ראה הצלחה מטאורית וקנה (שלא בחסד) את כינויו "מעצב על" עוד לפני היותו בן 28 בתקופה שעיצב עבור רושס. כמו גליאנו, פורד והדי סלימן , גם טסקינז, זכה לתהילה שידעה שיאים ב2004, השנה המרגשת והמסעירה ביותר מאז התחלתי להתעניין באופנה. אבל המשבר הכלכלי סגר את רושס וטסקינז מצא את עצמו בנינה ריצ'י לתקופה קצרה עד שגילה את התור הארוך בלשכת האבטלה. רק לאחרונה, אחרי כשלוש שנים בהן התנזר מעיצוב, הוא חזר, הפעם כמעצב של מותג אופנה ספורטיבית המתמקם מבחינה אופנתית אי שם ב Middle-Lower של הפירמידה המעמדית. מי שעיצב את השמלות הפואטיות והמעודנות ביותר, עוסק היום במחשבות על התאמת הבגד לצרכיה של הלקוחה: סטודנטית נויורקית בת 25, מעריצה את האחיות אולסן ומגדלת פודל (ואפילו את זה הוא עשה בעזרתה האדיבה של מיס וינטור שלא היססה ללחוש מילה טובה באוזן הנכונה עבור הבחור שאת השמלות שלו היא הייתה לובשת לא מעט בעצמה).

שיר

לאור המציאות המובאת בשורות שלמעלה, כל אשר נותר לסלימן הוא להבין שלמרות שהוא משוכנע שיש לו מה להציע, לא בטוח שמישהו צריך כעת. בעת בה הביקוש לסמרטוטים עולה על הביקוש ליהלומים, מעצבים מתחלפים כמו פלטות צבעים ומותגי יוקרה מזמן לא נשענים באופן בלעדי על ארט דירקטורים מוכשרים (אלא פונים לשלל גימיקים מצועצעים). הדי סלימן יצטרך למצוא קול חדש, משהו רענן שהוא יביא איתו לסיבוב השני. אחרת, הוא עלול למצוא את עצמו עם כרטיס חזרה ללוס אנג'לס עוד לפני שזארה יספיקו להעתיק את הפריטים הראשונים בעיצובו.

מחשבות על קלואי

2011-06-05T09:24:00.001-07:00

בשבועות האחרונים רעשה האדמה ברחוב Fashionologie פינת Fashionista דוט. קום. הסיבה: עזיבתה של חנה מקגיבון את תפקיד המעצבת הראשית במותג קלואי. זאת, לאאחר חרושת שמועות, הכחשות והודעות מעורפלות ששחררו מנהלי המותג. שמה של מקגיבון, שכיהנה בתפקיד רק שלוש שנים, לא הספיק להפוך לשגור בשיח האופנתי לאורך תקופה זו, אולם העיצובים שלה כן. סביר להניח שעצם עזיבתה את המותג הביאו את הסיקור התקשורתי הנרחב ביותר לו זכתה במהלך הקריירה.

(נחש, קאמל, שחור, לבן- הקולקציה האחרונה של הנה מקגיבון עבור קלואי, חורף 2011/12)

מותג מצליח, נמדד פעמים רבות לא על פי רווחיותו או שווי ערך המניה שלו, גם לא לפי כמות הפריטים שנקנו בו וניתן לאתר על אנשים ברחוב. את פרטי הלבוש נוצרו על שולחנו של מעצב מצליח, ניתן למצוא בכל מקום- על קולביהם של מעצבים אחרים, על מדפי הרשתות הקמעוניות ואפילו על מכונות התפירה של תופרות פרטיות. לאחר שיטוט קצר בסניפי הזארה או H&M הקרובים לביתכם, קשה יהיה שלא להיתקל בפריטים שיזכירו באופן מובהק את אלה אשר לבשו הדוגמניות שצעדו על המסלולים בית האופנה הצרפתי קלואי. הרעיון להקמתו של המותג קלואי, ממש כמו זארה, התעורר כאשר גבר הצורך והביקוש לאלטרנטיבה נוחה יותר מבחינה כלכלית במקום אופנת ההוט קוטור ששגשגה בתקופה בה הציג לראשונה את דגמיו. למרות החזון הסוציאלי הזה, קלואי היו בין המותגים הראשונים שתבעו את זארה בגין גנבת זכויות היוצרים על דגמים מהקולקציות שלהם.

הפופולאריות של קלואי, לעולם לא הייתה מובנת לי עד הסוף. האופנה שמציעים בקלואי נמנעת מלעשות סיכונים מיותרים או קולקציות נועזות, "Cutting Edge Fashion" מעולם לא הייתה שם. הרכות, הנשיות ו...הבנאליות של "היופי המושלם" עמדו תמיד בבסיסו האסתטי. קוקו שאנל סברה כי אם מעתיקים ממך, סימן שאתה עושה משהו טוב. אולם עצם ההעתקה מאדם אחר, אינה מעידה על דבר מעבר לעובדה כי עיצוביו קורצים לפלח גדול יותר באוכלוסיה או כי הוא מצליח לעורר את קינאתם של הקולגות. לעיצוב טוב, פעמים רבות אין כל קשר לפופולאריות ולרוב אנו לומדים להעריך אותו זמן רב אחרי שהאומן העומד מאחוריו כבר אינו בחיים.

(הקמפיינים. משמאל למעלה: חורף 1989, צילם מקס ודוקול דגמנה ונסה דאב; חורף 1994, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה; חורף 1995, צילם ועיצב קרל לגרפלד, דגמנה לינדה אונג'ליסטה. משמאל למטה: קייץ 2001, הקולקציה האחרונה שעיצבה סטלה מקרטני, צילם טרין סימון, דגמנה ונסה וויט; חורף 2004, עיצבה פובי פילו, צילמו אינז וויהוד; חורף 2006, הקולקצייה האחרונה של פילו, צילמו אינז וויהוד; קיץ 2010, צילם מריו טסינו, דגמנה ריקל צימרמן.)

בניגוד לבתי אופנה מובילים אחרים, מייסדי המותג קלואי, לא זכו לתהילת עולם. שמם אינו מתנוסס על ספרי אופנה מרהיבים ואינו שגור בפיו של קהל חובבי האופנה. לאדם הממוצע, שמה של גבי אגין, שהקימה את המותג ב1952, ישמע כמו זה של כל פלוני אלמוני אחר. אני לא אדע לזהות פריט מקורי של המותג מתקופת הקמתו גם אם חיי יהיו תלויים בכך. יתכן, ועצם הבחירה בשם שאינו קשור לשמו של האדם העומד מאחורי המותג היא זו שהולידה את המציאות הזו. לעומת זאת, כמה מבין אותם מעצבים שזכו למלא את כיסאות המנהלים האומנותיים והמעצבים הראשים בקלואי, התפרסמו והפכו לימים למעצבים מובילים. האם ניתן לזקוף זאת לזכותם של משרדי יחסי הציבור? הפרסום? או מגזיני האופנה שקבעו כך או אחרת? ואולי לזכות הקריירה העצמאית שבנה כמה מעצב לאחר שעזב את קלואי?

קרל לגרפלד, סטלה מקרטני ופובי פילו החלו את דרכם אל ההצלחה בקלואי, אך זכו לתהילה של ממש רק בתחנה הבאה בדרכם. פאולו מלים, שהחליף את פילו עדיין מחכה לרכבת שתיקח אותו אל אותה התחנה בה ימצא את תהילתו... כמוהו- גם חנה מקגיבון. המותג שעליו ניצחה מקגיבון הפך בשנים האחרונות לאחד מהנחשקים ביותר בקרב בנות העשרים והשלושים. זאת, למרות- ואולי בזכות הנינוחות והפשטות שבעיצובים שהוא מציע. קליר וייט קלר, הרכש החדש שנקטף ממותג "ישנוני" אחר, פרינגל אוף סקוטלנד, אלמונית גם היא נכון לעכשיו וסביר להניח שאם תתמיד בקו שהנחה אותה ואת קודמתה בקלואי עד כה, גם היא תוחלף עד העונה הבאה במעצב אלמוני נוסף.

קריסטל רן; אם לה אסור לאכול לחם, אנחנו נאכל לוקשים.

2011-05-21T00:24:00.000-07:00

קריסטל רן הצליחה להכות גלים לא רק בעולם האופנה אלא בכל תחום הנוגע בחברה ובתרבות בה אנחנו חיים. הדוגמנית עבת המידות, צעדה על מסלול התצוגות של ז'אן פול גוטייה ארוזה בשמלת ערב צהובה כבר ב2006, רק כדי לחזור בסילואטה של אבטיח בתצוגה של מרק פסט בעודה מותירה פיות פעורים שלא ידעו פחמימה מאז גן חובה. רן, הפכה לנציגה של קת שלמה, דוברת מועדון "השמנה והיפה". היא כיכבה בכל גליון אפריל של הווג האמריקאי (גיליון שנתי אותו מקדישה וינטור מדי שנה לגזרות שונות, "שייפ אישיו"), כתבה את הספר"Hungry: A Young Model’s Story of Appetite, Ambition and the Ultimate Embrace of Curves" ובסוף 2010, עם פריחת הקרירה שלה עיטרה הצלוליט שלירכיה מבול שלם של גיליונות המוקדשים לקבלת הגוף, או יותר נכון עודף הבשר שעליו. אחת ההפקות הבולטות מהז'אנר הייתה זו בה מצולמת רן, בולסת וטוחנת ספגתי, תוקעת ודוחפת לגרונה תמנון, זוללת ורומסת צלי עוף, מקנחת באומצה דשנה.הסערה שהתחוללה סביב רן הובילה לפתיחת תת-מחלקה שלמה המוקדשת למידות גדולות בסוכנות הדוגמניות "פורד". את משנתה שטחה באינסוף כתבות ותוכניות טלויזיה העוסקות במאבקה של אישה אמיתית בעולם המקדש יופי ומראה חיצוני, הלחצים התזונתיים העומדים בפני דוגמנית ועל החיים כאקורדיון אנושי, בתור אחת שיורדת ועולה כמו חצאית הטול של הבלרינה בלונפרק.

( Crystal Renn By Terry Richardson For Vogue Paris October 2010)

אין ספק שהאג'נדה הפופולארית שאימצה לעצמה רן, זו שהפכה להיות מזוהה עימה, הכניסה לה עוד ועוד מזומנים. אבל עם האוכל, בא גם התיאבון, ובדוגמנות כמו בדוגמנות; "אתה טוב בדיוק כמו עצמות הלחיים הגבוהות והבולטות שלך". בין אם בחרה תפריט דל פחמימות, ובין אם בדל שומן, רן החלה להשיל עוד ועוד ממשקלה, ממש כמו אחרונות השווארמות במזללה- עם כל סיבוב על הדי התהילה, כך יורדה לה עוד שכבה. לאחרונה הצטלמה רן להפקה של המגזין Tush: ארוזה ברשת, כשעצמות האגן שלה משורבבות קדימה כמו להבים מבעד לבגד גוף מעור שחור ועצמות הקולר שלה מסותתות כאילו היו מסגרת למודעת פרסומת. זו של קייט מוס עבור קלוין קליין אי שם בשנות ה90.

(לחצו להגדלה, זה לא יעלה לכם בסימני מתיחה. מימין למעלה: רן אצל Mark Fast חורף 2010, בפינאלה של גוטייה 2006, V Magazine 2009, בבגדים של מקווין, מימין למטה: באחד מהShape Issue, ווג אמריקה, טובעת במים- כי אין בהם קלוריות, גם בשמלת קוטור- היא רעבה)

השמנה והיפה הפכה לשדופה וחטובה. כך, יחד עם הקילוגרמים העודפים, התעופפו להם כל האדיולוגיות וההצהרות. מרגישים מרומים? את מכתבי התלונה שילחו בבקשה אל עצמכם. אנחנו שהכתרנו את רן לסמל של אידיאל "השלמות עם הגוף המלא", ממש כפי שהפכנו את דנה אינטרנשנל לנציגת הקהילה הגאה, את פרס לשגריר השלום ואת שרה נתניהו לסוכנת של השטן. אף אחת מהדמויות הנ"ל לא בחרה לעמוד מאחורי הרעיון שמייצגת הפרסונה התקשורתית שלה. כולן נשאבו לתוכה בלת ברירה ונאלצות לשאת את הצלב שהלבשנו והצמדנו לבשרן עם מסמרי מתכת בתוספת כתר קוצים ודרדרים.

רן איננה לבד, כשתשואות המעריצים מגיעות, הדיאטות חוגגות: מיה דגן ונינט הן הדוגמאות המקומיות, ג'ניפר הדסון, בת מידלר וסופי דהל, דוגמנית עבת מידות (שגילתה איזבלה בלואו) עשו גם הם את המעבר מהחלב המלא לחלב הדל עם הצלחת הקרירה שלהם. אופרה וינפרי, קריסטי אלי ומריה קלס הן נשים שהמאבק שלהן במוזנים הכתיר אותן לחביבות הקהל תוך שהן מרצדות בין לבישת שכבות שומן לחשיפת עצמות- רק כדי שאנחנו נוכל לעקוב אחריהן במיקרוסקופ ולשמוח לעד על כל קילוגרם שיורק ואחת כמה וכמה- על כל אחד שעולה.

(פעם אני עולה, פעם אני יורדת.Crystal Renn for Tush Summer 2011 by Ellen von Unwerth)

ואם לכולנו נראה שלהיות 180 ס"מ/50 ק"ג זה יפה, למה שרן תהיה שונה? הפיכתה לדמות נעלה מיתר הבריות, כזו הרואה מעבר לשאר הבריות ומונעת מתוך אידיאלים נשגבים יותר משל שאר החברה, הייתה זו שהקפיצה את הקריירה של רן אך הייתה לה גם למכשול. הרי אין זה הגיוני לבקש מבן אנוש שלא ללכת אחרי האינסטינקטים הטבועים בו כחלק מקולקטיב בעל ערכים דומים.

עור נחש איטלקי

2011-05-07T05:42:00.000-07:00

פרנקה סוזני, מכהנת כעורכת האופנה של הווג האיטלקי כבר 22 שנה. היא ואחותה קרלה, הצליחו להשתלט על התחום ולהטביע את חותמן על האופנה האולמית: האחת כקברניטת הווג המשפיע והנחשב ביותר בעולמם והשנייה כבעלת הכלבו "10 קורסו קומו", מעיין בוטיק שהפך לאוטוריטה של טעם טוב, חדשנות ואיכות. שתיהן נתפסות כפטרונות של מעצבים צעירים, אופנה עילית ועיצוב משובח. הן גם מאוד דומות זו לזו והחזות החיצונית שלהן קורנת טוב לב ומזג נעים. אבל באופנה, כמו באופנה, הרבה מהמציאות הוא סוג של אחיזת עיניים, או לייתר דיוק "ריטושי פוטושופ" מקצועי.

(כנראה שהיא נראית כמו כל דבר שהיא עומדת לידו, סוג של זיקית... מימין- קרלה ופרנקה, משמאל- אנה וינטור ופרנקה סזני)

ויקטור בלאיש סיפר לי בראיון שערכתי עימו בעבר על חוויותיו באיטליה, כמעצב העומד בראש המותג הנושא את שמו. בתצוגה הראשונה שלו השתתפה דוגמנית העל מריהקרלה והחברה איתה היה חתום היא זו שעומדת מאחורי אנטוניו בררדי. למרות הרעש שהצליח לעשות המותג שלו במשך 3 השנים בהן היה קיים- בלאיש מעולם לא סוקר בווג האיטלקי. כל מגזין אופנה איטלקי אחר הכתיר אותו למעצב המבטיח בתקופתו: באחד הדרוגים הוא עקף את אלבר אלבז שעיצב אז לקריציה, בדרוג אחר, הוא מוקם אחרי פנדי ופראדה או לצד ארמני ורוברטו קואלי- שם עשה את הפריצה הגדולה שלו (עבור עצמו אבל גם עבור קואלי). מדוע התעלמה סוזני מבלאיש? לטענתו הסיבה נעוצה בכך שההתיחסות לבלאיש עשויה הייתה לא לצתוא חן בעיני רוברטו קואלי שזעם על כך שבלאיש עזב את המותג שגידל אותו. היותר וקואלי הוא בכל זאת אחד המפרסמים בווג, החלטתה של העורכת הוכרעה בזכות השיקולים המסחריים שהביסו את כל שאר המשתנים המתערבים. ההתעלמות ההפגנתית הזו של סוזאני בלטה עוד יותר כאשר נודע לו כי היא הייתה זו שהמליצה עליו כמעצב הראשי בבית ג'יאנפרנקו פרה (שם החזיק 3 חודשים, עוד בתקופה בה פרה היה חי). הצביעות המרתיחה הזו של סוזני, מספר בלאיש, הייתה בין הסיבות שגרמו לו לקחת את הפקלח שלו ולחזור למולדת.

(תמונות להמחשה: Victor Bellaish spring RTW 2001)

מהדורת הווג האיטלקי לחודש מרץ, שעליו שמתי את ידי רק בחודש שעבר הגיע כחבילה כבדה שכללה שלושה גיליונות: הווג הרגיל, ווג אקססוריז ו- ווג קוטור. וכידוע לכולם: אנחנו כאן בשביל הקוטור. בעודי מדפדף בגיליון הקוטור- שסוקר את הקוטור הפריזאי המסורתי אבל גם את התפירה העילית מהתוצרת האיטלקית (זו המוצגת ברומא כחלק משבוע האופנה של אלטהרומה)- הפתיעה אותי העדרו של מעצב בולט בתחום: ז'אן פול גוטייה. התעלמות ממעצב בגדי Ready-to-wear, הייתה יכולה לעבור מתחת לרדר בלי בעיה. אבל כשמדובר בקוטור, המס' המצומצם של המעצבים שממשיכים לייצר ולהציג אותו הופך את ההתעלמות מ-1/9 מהם למשמעותית ביותר. ושוב נשאלת השאלה למה? אני לא חושב שראיתי פרסומת שלו בעיתון. ואם זו אכן הסיבה, עולה השאלה בנוגע ליושר, מידת הנאמנות לקוראים והמקצועיות של עורכת הווג הנחשב שיותר בעולם...

(חווית עריכה מתקנת: Jean Paul Gaultier Couture Spring/Summer 2011)

וכאשר מגיעים לדיון במקצועיות של עורכי האופנה, לסזני דווקא יש מה לומר! "הם חושבים שישיבה בשורה הראשונה והתבוננות בעין בוחנת כאילו בידך ההחלטה על גורלו של מעצב כזה או אחר- היא מהות תפקידו של העורך" צוטטה פרנקה בנוגע למינויה של אמנועל אלט לעורכת הווג הפריזאי. "האטיטוד הזה שגוי לחלוטין. מה שנחשב זה מה שאתה עושה עבור המגזין. כל אחד יכול להוציא מגזין, ממש כמו שכל בגד יכול להופיע על המסלול. אבל חייב להיות קונספט. וזה נכון שאנחנו הולכים אחר האימג' (חזות), אבל לא תיתכן חזות ללא חזון. ברצינות, אני לא חושבת שלסטייליסטית יש את החזון המספק כדי לנהל מגזין כמו ווג". אז חזון יש לה, אבל כנראה שבזה זה נגמר.

"It's Ma'am, as in ham, not Marm as in farm"

2011-04-30T03:36:00.000-07:00

שבועות ארוכים של ציפייה וספקולציות מיותרות לגבי מעצב השמלה של קייט מידלטון, הדוכסית מקיימבריג' ורעייתו של יורש העצר, הגיעו אמש לסיומם כאשר נחשפה הכלה ונודע כי את השמלה עיצבה שרה ברטון, מ-"אלכסנדר מקווין בע"מ". אבל עבורי המתח נשבר כמה דקות קודם לכן, כאשר המלכה האמיתית בכל הסיפור הגיע אל כנסיית וסטמינסטר והחלה לצעוד על הטיח האדום. לבושה בחליפה, מעיל עליון וכובע תואם בצבע חמאה או צהוב בהיר כפי שרבים יתארו אותו, היא בירכה את הבישוף שהיה לבוש הוא גלימה זהובה. הכל לקולות המחצרצים שעל המפרסת גם הם לבושים Butter cream. זו אינה הפעם הראשונה שהמלכה בוחרת ללבוש את הגוון המדובר והיה זה גם הניחוש הראשון שלי לגבי הצבע אותו תבחר לאירוע. בסיור שלי בארמון בקינגהם לפני כמה שנים (הפתוח למבקרים בזמן שדיריו יוצאת לחופשת הקיץ שלם בווילס), החדר שמצא חן בעיני ביותר היה חדר הציורים הצבוע באותו גוון צהבהב בדיוק.

("Say Cheese"- מימין: המלכה על רקע גלימת הבישוף, בניסיון כנה לחייך. משמאל- החדר הצהבהב בארמון בקינגהם)

מעבר לעובדה כי צהוב הוא הצבע הקרוב ביותר לזהב מלכותי, מה שהיה כל כך נפלא בלבוש שבחרה אליזבת הII היא הקלילות הנונשלנטית שהשתקפה מהופעתה. בעוד ששאר המוזמנים, לרבות החתן, הכלה וויקטוריה את דויוד בקהם, ודאי עמלו שבועות בהכנות הנוגעות במערכת הלבוש שלהם לאירוע, היא בחרה בצבע קיצי שניתן לתארו כגוון הקר ביותר מבין פלטת הצבעים החמים. בשעה שאת צווארן של דוכסיות ורוזנות שישבו על ספסלי הכנסייה הונחו מחרוזות פנינים בגדלים שלא יבישו ביצי שליו, המלכה ענדה על צוארה מחרוזת פנינים מזעריות ב3 שורות, גודלן כגודל גרגיר אורז. לכובען פיליפ טרייסי היה ייצוג נכבד באירוע, כיאה לכל אירוע בריטי רשמי. טרייסי חתום על כ100 מהכובעים שכבשו המוזמנים על ראשם, בניהם ויקטוריה בקהם והנסיכה ביאטריס (שנראתה כמו חזרזירה- במעיל ולנטינו ורוד וכובע מעוטר סרטים שנראו כזנבות חזיר מסולסלים). המלכה לעומת זאת, הגיע כשעל ראשה כובע צהבהב דמוי מגבעת בעלת שוליים רחבים שנראה יותר כמו עוגת חתונה, אומנם צנועה יותר מזו של הזוג המלכותי, אך מעוטרת בעלי כותרת פרחוניים. ואם כבר בעוגות המותאמות לשמלות עסקינן, הרשו לי להזכיר את הקולקציה של איזק מזרחי שכולה רויאל אייסינג המותאם לרויאל דרסינג.

(המלכה- כי מישהו חייב לקחת את המושכות לידיים! Queen Elisabeth II attends Harcourt Developments Queen's Cup, UK, June 2010)

המלכה הצליחה להעביר בצורה ברורה כי אומנם הצטרפותה של חברה חדשה למשפחת המלוכה היא חגיגה גדולה לאומה, אולם עד שלא הוכיחה את עצמה, היא אינה יותר טובה מכל שועל אחר שגררו גורי הקורגי שלה ביום צייד אביבי. ממש כמו שהתייחסה לדיאנה, פרגי, קמילה או כל פרוצה אחרת שהתיימרה להתעלק על כספי משפחתה, גם מזו- ל-HRH, אין מה להתרגש. אחרי הכל, מישהו חייב לשמור על שפיות בשעה ששאר בני המשפחה מאבדים את הראש.

(את המשפט המופיע בכותרת הפוסט שמעתי לראשונה בסרט "המלכה" ואח"כ הוא חזר והופיע גם ב"נאום המלך". אם היו צריכים לכתוב אותו מחדש, כנראה שאת הנקניק הייתה מחליפה הגבינה, או משהו כזה...).

אינסטינקט בסיסי

2011-04-25T04:33:00.001-07:00

השנה חוגג מותג היוקרה גוצ'י 90 שנה להיווסדו, אולם את ההכרה בו כמותג יוקרה, כמו גם הסיקור התקשורתי שהוא זוכה לו (בטח שבבלוג זה), חייב בית האופנה לאדם אחד; טום פורד. פורד הוא המעצב שהצליח לעשות היסטוריה לא רק בזכות העובדה שהחזיר למותג גוצ'י את כל היוקרה שאבדה ממנו, אלא גם בזכות האופן בו שינה את הגישה בנוגע לעקרונות השיווק, התדמית- המיתוג. את עקרונות אלה, הוא ממשיך ליישם גם היום במותג של עצמו. לאחר שביצע גיחה קצרה לעולם הקולנוע, החל פורד את הקאמבק שלו בקו משקפיים ובשמים (שתכליתם הייתה בעיקר גיוס מזומנים עבור "הדבר האמיתי"), המשיך בקו גברים וכיום, חתום גם על קו הנשים הנחשק ביותר בניו יורק. למרות שהעיצובים בפני עצמם אינם פאר החדשנות ורובם נושאים אלמנטים מובהקים שנראו כבר בקולקציות שעיצב בעבר עבור גוצ'י או YSL, הם ממשיכים לסקרן ולעניין את כולנו.

(מודעות פרסומת מתקופתו של פורד- מימין למעלה- באמצע המדבר, חורף 2000; קמפיין משנת 1997 שבו צולמו קטעי וידאו בסטילס, בדומה לאחת ההפקות שהופיע לאחרונה בגיליון מרץ 2011 של ווג פריז- האחרון של קרין רויטפלד; משמאל- חורף 1996, קולקציה אייקונית שסומנה בפי רבים כפריצת הדרך של פורד וגוצ'י; למטה- הקמפיין השנוי ביותר במחלוקת שיצר טום פורד עבור גוצ'י. פורד, מזל בתולה ופרפקציוניסט, רצה שהכל יהיה מושלם וגילח את ערוות הדוגמנית בעצמו)

הגדולה של פורד עשויה להיות היכולת להבין שעל מנת להגיע לקומץ מצומצם של האנשים שיכולים להרשות לעצמם את בגדיו, עליו לכבוש קודם את ליבו של הציבור הרחב. הרבה לפני שכולנו הכרנו בכוח של H&M וזארה, פורד סימן את כוחו של הפשיזם בעידן הקפיטליסטי. כולנו רצינו לחיות את הפנטזיה שהציגו הפרסומות נוטפות העושר, הסקס והנעורים שיצר יחד עם קרין רויטפלד ומריו טסינו. אולם כיוון שאת שמלות הג'רזי הלבנות שהציג ה1996 וכבשו את לב נשות חוג הסילון והאלפיון העליון, יכול להרשות לעצמו רק אותו האלפיון, נאלצו שאר השכבות לכוון את תשוקתן שלהם לכיוון בקבוקי הבושם הזולים או מחזיק מפתחות עם סמל הG הכפול. הצורך בשייכות הוא שקנה את כולם. הרצון להגדיר את עצמך כחלק ממשהו שאולי רחוק מהמקום בו אתה נמצא הוא זה שמניע נשים מכל רחבי הארץ ללכת ולקנות תיק קנבס מעוטר באותיות המונוגרמה של LV או GG. העובדה כי הוא אמיתי או לא, אינה רלוונטית, כולנו מחפשים משהו חומרי שיגדיר רעיונות מופשטים כמו נזקקות, ערך עצמי, הצלחה או הישגיות.

(Ford moments at Gucci. מתוך הספר של טום פורד- מימין למעלה: המוזה-קרין רויטפלד 1999, באמצע ניו-יורק...199 ציטוט של טום פורד, אזיקי גוצ'י 1998, מדונה בטקס פרסי הMTV 1995, כרמן קאס בתצוגת חורף 2003 של גוצ'י, G - String, קאובוי מנגב את השאריות של "האחרי" 2000)

אחד הדברים המרשימים ביותר אצל טום פורד הוא הדיבור לאינסטינקטים האנושיים: שימוש באלמנטים מופשטים המתקשרים אל הצד פראי של האדם, אותו אנו מנסים לעדן כלפי חוץ, לדוגמה סקס או כוח. אלה, שהפכו את גוצ'י למותג "וולגרי" אך בו זמנית גם "נערץ". הפרוות ששילב בקולקציות עצמן וגם על רצפת מסלול התצוגות, אבזמי המתכת המבריקה שהוסיף לשמלות חשופות, בדי קטיפה טקסטורליים וגם האיפור המונוכרומנטי והמבריק שיצר מראה רטוב מצד אחד או קודר מהצד השני- דיברו היישר אל התת המודע שלנו. השימוש הבוטה בסקס שהופיע על מודעות הפרסומת, יצר אולי הרגשת אי-נוחות אך הבהיר גם את הכמיהה לפריטי הקולקציות. הפרסומות פנו באופן מובהק אל הגבר ההומוסקסואל, אסטרטגיה נבונה בהינתן כי קהילות הגייז הפכו בעשורים האחרונים למובילות דעת קהל בכל הנוגע לתרבות ולאופנה.

(Standing Ovation- תצוגת האופנה האחרונה של טום פורד כמעצב הראשי בבית גוצ'י)

ממש כמו שעשתה אנה וינטור עם הווג האמריקאי כשהחלה להציג סלבריטאים על שערי המגזין, גם טום פרד הבין את כוחם של הסלבריטאים והחל לצייד אותם בבגדי המותג. כשמדונה לבשה חולצת משי בצבע טורקיז לטקס פרסי הMTV בשנת 95 והכריזה בריש גלי כי היא שייכת ל"גוצ'י, גוצ'י, גוצ'י", פורד ראה בכך את ההתחלה. את קולקציית הנשים הראשונה שלו השיק באוקטובר השנה בפני קומץ מצומצם של כ-100 אורחים. בין דוגמניות העל שהציגו את הדגמים האיכותיים שיצר היו נשות חברה ושחקניות- כולן ידידותיו הקרובות של פורד (לרבות ביונסה). והיו גם פרובוקציות, כמובן, שבעידן החטטני-צדקני של היום- ישיגו לך מקום של כבוד על שער של כל עיתון יומי או במהדורת חדשות סוף שבוע (לפחות לסיכום עולמי).

(המודעה המדוברת- ממש "זיל הזול")

עם הזמן, הפך פורד עצמו למותג, כזה המזוהה עם הצלחה, עושר, יוקרה ואיכות. ויש מי ששמח לנצל את האסטרטגיות שלו כמו גם את התדמית. לאחרונה התפרסמה בקנדה המודעה הנ"ל, כאשר עסק למכירת מכוניות משומשות החליט לקום ובמקום לנצל את המוניטין של המוסטנג או הפררי, בחר לרכב על פורד (ללא רישיון או רשות כמובן).

Back to Black

2011-04-16T06:42:00.001-07:00

יש הטוענים כי שחור אינו צבע, אחרי הכל, מדובר בהעדר מוחלט של צבעים. בבגדים שחורים אין אולי שום דבר מיוחד, אבל דווקא בגלל זה יש בהם הכל. הדברים תקפים גם אם נתרחק מהקלישאה של "השמלה השחורה הקטנה", שאגב, יש הטוענים כי קוקו שאנל הרשומה על זכויות היוצרים של פק"ל המלתחה הזה, גנבה אותה ממאדם ויונט (קוטוריירית שעבדה במקביל לשאנל באותה התקופה). "כשאישה לובשת שחור, היא יכולה להיות הכי נעלמת או הכי בולטת" אמר לי פעם ויוי בלאיש ואני, לבוש שחור "הד טו טואו", יכולתי להתחבר בדיוק לרעיון אליו התכוון. האדם הוא שמעצב את אשר שמשתקף מהשחור שהוא לובש. הצללית הסולידית והנקייה שמגדירה המונוכרומטיות הכהה הזו יוצרים מראה שתמיד ידבר סטייל, לא אופנה. משחקי טקסטורות וטקסטיל, נוסף לאישיות של מי שלובש אותם, הם שהופכים את ה"טוטאל בלק לוק" למעניין.

בבקרים מאוסים, כאשר אני נעמד מול המראה במצב רוח ירוד, נטול כל חשק או מעוף "להתלבש", אני תמיד מתחיל בשחור- "I go back to black" . אם שחור אינו הצבע שנועדתי ללבוש באותו יום, לאחר מבט חטוף במראה- אני מייד יודע למה אני צריך להחליף. וזה עובד פלאים, מדהים איך אאוטפיט של מכנסי בז' ושריג כתום, חגורה ומוקסינים חומים יכולים להיוולד משחור שחור ועוד שחור. לא לחינם בכל פעם כאשר חברות התחזיות מחליטות להפוך גוון חדש ל"להיט העונה" (לרוב גוון של פרי או תבלין), מכריזים המגזינים על "השחור החדש", אולם ללא הצלחה. עצם העובדה כי אנו חוזרים תמיד לשחור כרפרנס הראשוני- ולא ורוד (השחור החדש מ2008) או החרדל החדש (2012) שמחליף את הכתום הישן (2011)- מעידה על יציבותו ועמידותו איתן כעמוד תווך בסכמת הצבעים של כל מעצב. למעשה שחור אף פעם לא יהיה טרנד.

(כי הלבן הוא רק טרנד- שחור, חורף 2012, מימין: ויקטור ורלף, ג'יל סנדר, YSL, אלכסנדר ואנג, ג'ילס, הידר אקרמן, ריק אוונס)

כמובן שאין בפוסט זה כל ניסיון להטיף להתלבש בשחור כדרך קבע, אלא רק להצביע על התשוקה הבוערת בכולנו לשחור הנפלא. זה שתמיד מנחם אותנו כשעלינו כמה ק"ג, כשמזג האויר הפך לסגרירי, כשלא הצלחנו להתחבר לשום צבע אחר או כשכל השאר נראה כל כך מיותר. הוא מרזה, מסתיר כתמים, סמכותי ואף אחד לא יזכור שלבשתם את אותו האאוטפיט השחור לפני יומיים. השחור אינו קדוש (כפי שרבים באופנה מתייחסים אליו). למעשה, הקדושים בעולם האופנה הם הפרופורציות, האיזון, ההיגיון והאינטואיציה- כאשר אלה כבר קיימים- הם בולטים פי כמה וכמה על רקע שחור.

ולפני פיזור ציטוט קטן: "מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב", קרין רויטפלד # מילה של סטייליסטית.

Long Live Viv!

2011-04-10T09:18:00.000-07:00

לא מזמן, עלה שמה של ויויאן ווסטווד בשיחה אקראית שניהלתי עם חבר. "אין לי שום סנטימנטי כלפיה" אמר בנוגע למעצבת הבריטית והוסיף כי הוא אדיש כלפי עיצוביה, "אני לא מתחבר". שלשום, חגגה ווסטווד את יום הולדתה ה70. למרות שגם אני אינני נמנה בין מעריציו ההדוקים של המותג מאחוריו היא עומדת, אני מוקיר לה כבוד רב ומעריך את תרומתה לעולם האופנה. קשה לדמיין איך היה נראה עולם העיצוב, האופנה והפופ אלמלא הייתה נשמעת להפצרותיו של בעלה המנוח, מלקולם מקלרן (שמאחורי הסקס פיסטולס)- עוזבת את משרתה כמורה ומתחילה לעצב בגדים. וזאת למרות שלא הייתה ברשותה שום השכלה רשמית בנושא. אחרי שצברה קילומטרז' של כ40 שנה בעולם האופנה, אפשר להניח שבלעדיה, לא הייתה לגיטימציה לעבודותיו של אלכסנדר מקווין וגם לא לאלה של ג'ון גליאנו. השינוי התפיסתי שהובילה אליו בתחום התרבות והאופנה היה פורץ גבולות וסלל את הדרך למעצבים שיבואו אח"כ. למרות שיצירותיה נראות לפעמים כמו שמלות מימי הביניים החשוכים, היא הייתה זו שהצעידה את עולם האופנה למקום הרבה יותר נאור ממה שאפיין אותו לפניה.

(צילום: יורגן טלר)

אי אפשר לדבר על ווסטוד בלי לומר פאנק. בתקופה שבה הנוער הבריטי החליט למרוד בכל המוסכמות, היא הייתה שם. כך, בד הטרטן, סמל לשורשיות ומורשת העוברת בין דורות גויס להיות סמל מאבקו של הנוער וממשיך להופיע בקולקציות של ווסטווד עד היום. הכיתובים שעל הטי-שירטים שיצרה ומכרה יחד עם בעלה דאז בחנותם המפורסמת בקינגס רוד הפכו לסיסמאות שכל אחד ידע לדקלם: "Too Fast To Live Too Young To Die" ו- "God Save The Queen". לטקס קבלת תואר הOBE שלה ממלכת אנגליה ב94, הגיעה נטולת תחתונים, וב2006 הפכה לDame. אבל למרות הדחף למרוד במוסכמות, ווסטווד נשענת בעיצוביה על ההיסטוריה. לטענתה, לא ניתן לעצב בהווה בלי להבין את העבר, עלינו לאמץ את העבר קודם. הגישה הזו ניכרת גם בתוצר הסופי שהיא מעלה על המסלולים אבל גם לאורך כל התהליך העיצוב- מעבר לשיטות התפירה והמחוכים שמשולבים בדגמים בעיצובה, ווסטווד נוהגת לעצב ולהתנסות תחילה על בובת דיגום מיניאטורית, ממש כפי שהיה נהוג במאה ה18 או ה19. הגזרות שמעלה ווסטווד הן אולי מוקצנות ומוגזמות מעט, בין היתר בזכות האיפור הכבד, השיער הגרנדיוזי והתפאורה הביזארית, אך אין מחמיאים מהם לגזרה הנשית. גזרות הקווים הלבישים שבעיצובה נשענים על עקרונות החייטות שהיו נהוגים פעם, אלה המקדשים את החיתוך המושלם ובחירת הבד שנפילתו על הגוף מחמיאה לצללית שיוצר הבגד.

פשוט

2011-04-02T06:40:00.000-07:00

השבוע פגשתי את המעצבת דורין פרנקפורט במסגרת מראיון שערכתי עימה עבור המגזין בל מוד. במהלך השיחה, שהייתה מרתקת, ביקשתי ממנה שתעזור לי להבין את הדיסוננס שבין להיות "מעצבת" לבין להיות "מותג". במובן מסויים, התפיסה של דורין פרנקפורט כמעצבת ויוצרת לא עלה בקנה אחד עם "דורין פרנקפורט" הרשת בעלת 24 סניפים הפזורים "מהקיריון ועד אילת (כפי שהיא בעצמה הגדירה את זה), או כזו שמייצאת את פרטיה לבוטיקים ורשתות בכל רחבי העולם. לפרנקפורט זה לא היה נראה מוזר, היא ניסתה להעלות דוגמאות כמו שאנל אבל לי זה עדיין לא הסתדר. בתפיסה שלי האינטימיות שמגולמת במילה "מעצב" המשיכה להתנגש עם ההמוניות המסחרית של המותג, שאנל הייתה דוגמה טובה למסחריות.

(דורין פרנקפורט, קיץ 2011)

אני חושב שחלק ממה שלא הסתדר לי היתיה העובדה שבגדיה של פרנקפורט נראים לי לעיתים "פשוטים", יומיומיים, אולם כאשר חושבים על מעצב, מצפים להרבה יותר מורכבות או "עיצוב". ובכל זאת, למחרת הראיון, הצלחתי למצוא מעצב, שהוא גם סוג של רשת עולמית, שבגדיו הם מעוצבים אבל פשוטים ועדיין מלאי סגנון: מיקל קורס. האסטטיקה העצובית של קורס אומנם שונה מזו של פרנקפורט, אבל יש מעיין הרגשה שבכתב היד שלהם קיים מכנה משותף. יתכן וזו הפרקטיות וההרגשה הטובה שמעניקים הבגדים לאישה שלובשת אותם ואולי זהו הסגנון הכל כך מוגדר של כל אחד מהם והאומץ ללכת איתו עד הסוף.

(מיקל קורס, חורף 2011/12)

את הפאזל, לפחות מבחינת חלק מהאספקטים, השלימה עבורי דמות נוספת, שכמו קורס ופרנקפורט גם אותה אני מעריך במיוחד: אודטה. בטור שלה במעריב (שלפי כל הדיווחים פיטר אותה משורותיו) היא מסבירה באופן כל כך אלגנטי וקוהרנטי את משמעות המושג "פשוט": "כוחה של הפשטות: הערך 'פשוט' שלרוב אנחנו משתמשים בו להקטנה ולזלזול- אינו אלא מיצויו של ה'מורכב', לאחר שהופשט מכל המיותר שבו".

על זה אודטה הייתה אומרת: "כשמסבירים לי לאט, אני מבינה מהר".

להתפרוון (-על משקל להתחרדן/להתאבן)

2011-03-26T03:08:00.001-07:00

בשבוע האחרון צפיתי בסרט של YES-דוקו שדן בתלבושות בסרטי קולנוע. הרבה חידושים והמצאות לא היו בנמצא ונראה שהסרט מיועד בעיקר לגרופים של אופנה בקולנוע (ארוחת בוקר בטיפניס, קתרין הפבורן וכו'). כאשר אני צופה בסרט, אינני נוטה לשים את הדעת על המשמעות המלתחה ותרומתה למיצוב הדמות. בחיים האמיתיים, זה ברור לי שאופנה משמשת ערוץ תקשורת בלתי מילולי המאפשר לאינדיבידואל לבטא את השקפותיו לגבי העולם או לגבי עצמו, אף בחירה בפריט לבוש אינה מקרית. כנראה שכמו במציאות, כך גם בקולנוע או בטלויזיה. לדמות יש מבטא, הרגלים וגם סגנון לבוש שהופך אותה למי שהיא. מסתבר שתכנון המלתחה מתחיל עוד לפני שהשחקן מתחיל לעבוד על התפקיד. רמת הדקויות שאליהן יורדות המלבישות המסייעות לבמאי ולשחקן לעבד את הדמות יורד עד לבחירת הלבנים שהייתה בוחרת הפרסונה הספציפית שמגולמת על המסך.

[גלן קלוז (קרואלה דויל), גווינת פאלטרו (מרגוט טננבואום), ג'וליאן מור (לינדה פרטריג')]

צפיה בסרט מגנוליה (מוטב מאוחר מאשר לעולם לא) חידדה את ההבנה הזו. הסרט אולי טומן בחובו תובנות רבות ומוסרי השכל עמוקים יותר מאשר אלה הנוגעים לעיצוב התלבושות בו, אבל אותי עניין דווקא האספקט הזה ומלתחתה של ג'וליאן מור בפרט. מור, אשתו של קשיש גוסס, לובשת במשך כל הסרט מעיל פרוות מינק ארוך בעל צווארון רחב (מסתבר שהפרוה היא בעיקר בצוארון, דבר שאי אפשר להבחין בו במהלך הסרט) וטי-שרט טריקו פשוט עם מפתח V, שעוזר אולי להבליט את המיניות שבה (היות והוא בעיקר מדגיש את שדיה). מור, אינה הדמות היחידה שלובשת מעיל פרווה לאורך כל הסרט בו היא מופיעה, כמוה גם מרגוט טננבאום, קרואלה דויל, וכנראה שעוד כמה דמויות שלא עולות לי כרגע או שלסרט בו הן הופיעו לא הספקתי עדיין להגיע. אז למה התכוונו המשוררים כאשר הלביש את הדמויות הנ"ל בכסות המחממת הזו של בעלי החיים? אולי רצה להעביר הקרירות, הניכור הרגשי והריחוק שמאפיין את אישיותן? זה המאלץ אותן לקבל את כסותו של בעל חיים זר על מנת לשמור על חום גופן. ממש כשם שהחרדון, זוחל בעל דם קר, משתמש בקרני השמש כדי לווסת את טמפרטורת גופו. משם יצא גם פועל נחמד, "להתחרדן". מעבר ליופי שבגווינת' פלטרו, עטופה בפרווה בלונדינית ובשרנית, בגלן קלוז הרודפת אחרי פרווה דלמטית או בג'וליאן מור האדמונית עוטה פרווה חומה ושמימית, המעלים הלו עזרו להגדיר את הדמויות אותן הן גילמו. "ההתפרוונות" הזו, היא אולי לא לטעמו של כל צופה, אך היא מטבלת את העלילה במשמעויות ומסרים שלרובם לא בטוח שאנו מודעים.

ובחזרה למציאות- כל האמור לעיל כנראה תופס גם פה. וינטור, מלכת הקרח.

בעונות האחרונות חזרה הפרווה לככב על לוחות הטרנדים והמסלולים. הניכור החברתי שלנו זה לזה או כלפי הטבע הסובב אותנו, הקפיטליזם ועצם הפיכתנו לאגואיסטית (כאינדיבידואלים) הם אול הטורבינות שעומדות בבסיסו של טרנד זה. כאן, ה"התפרוונות", עשויה להתפס על משקל "התאבנות". אז לא, פרווה לעולם אינה "ירוקה", אבל אם זה יעזור להרחיק את הצרכן מהמחשבה שמדובר במוצר שלמעשה הופשל מעל לגופו בעל חיים חסר אונים, Green IT IS.

[מימין: גוצ'י חורף 2011/12, YSL קדם חורף 2011/12, פראדה חורף 2011/12, DVF חורף 2011/12]

בדמותם, בצלמם

2011-03-19T02:00:00.000-07:00

פורים תמיד היה החג האהוב עלי. הרי מדובר במועד היחיד במסורת היהודית שנותן את הלגיטימציה לכל אחד להשתטות ולהיות מה שהיה רוצה להיות- באופן ישיר או עקיף (אם מישהו מתחפש לברווז, לא בטוח שהוא רוצה להיות ברווז, אבל התחפושת כן משמשת עבורו ערוץ לבטא משהו). יש גם כאלה שעבורם, זו ההזדמנות היחידה להיות מה שהם באמת. אבל בשבילי, זו הייתה הזדמנות לתת חופש ליצירתיות שבי. מעבר לתחפושות שעיצבתי לעצמי מדי שנה (והיו לדעתי דיי מוצלחות), עבדתי כבר בכיתה ח' במפעל תלבושות שייצר תחפושות עבור המשתתפים לעדלאידע. עשינו תחפושות של ביצי קינדר, המבורגרים, חתולים, בנות ים וכו'. ריחות דבק המגע או הספוגים הגסים ומראה גלילי הבד הענקיים בצבעים פסיכודליים חוזרים אלי בעודי כותב את שורות אלה. החוויה שליוותה את עיצוב התחפושות, הייתה עבורי יישום של כישורים שנהגתי להדחיק, ממש כמו שאהבתי לאופנה מוצאת ביטוי דרך הבלוג הזה. לכן, עד שיהפכו את "חג הבלוגרים" לכשר למהדרין, נצטרך להסתפק בפורים.

ומעניין לעניין באותו העניין- מעצבים רבים נוהגים לעצב הקולקציות אופנה בהשראת סגנון הלבוש שלהם עצמם או של עמיתיהם המעצבים. יותר מזה, לא פעם ניתן לראות עד כמה מפרה, משרה ומשפיעה הופעתו האישית של מעצב אחד על דגמיו של האחר. המושג החמקמק הזה- "השראה", מוביל לכך שדמותם של מעצבי האופנה מוצאת את דרכה לא רק לקולקציות שהם עיצבו במו ידיהם, אלא גם לאלה של מעצבים אחרים. בעולם האופנה, השקוע כולו בפנטזיות ובניסיונות לתרגום אותן למציאות בה אנו חיים, כנראה שקשה מאוד להסתיר את מי שאנחנו או את מי שהיינו רוצים להיות.

(לחצו להגדלה, מימין: טום פורד- גצ'י גברים של פרידה ג'יאניני לחורף 2010, פורד בפינאלה של YSL חורף 2004, גוצ'י גברים חורף 2004. משמאל: אלבר אלבז- לנוין גברים קיץ 2008, אלבז בפינאלה של לנוין נשים קיץ 2008, דגם מאותה הקולקציה)

(קרל לגרפלד: מימין- רוברטו קואלי מחופש לפייזר, אגינס B. חורף 2011, בפטיסט בשאנל קיץ 2009, לגרפלד גלרי קיץ 2009, שאנל חורף 2005)

(ג'ון גליאנו: מימין- אגינס B חורף 2011, גליאנו בפינאלה של דיור הוט קוטור חורף 2007, ג'ון גליאנו גברים חורף 2009, דיור 2011, ג'ון גליאנו גברים חורף 2005, גליאנו בפינאלה של אותה הקולקציה)

(סוניה ריקל: משמאל למעלה בכיון השעון-כריסטיאן לקרואה קיץ 2009 סיפר בזמנו כי שיער הדוגמניות עוצב בדמות שערה של ריקל, דגם שעיצב מרטין מרג'יאלה לכבוד חגיגות 40 השנים למותג של ריקל בקיץ 2009, פול קסטלו חורף 2011, The Blonds חורף 2011, מודעת פרסומת של מלברי לקיץ 2011, אבל ריקל יש רק אחת).

חג שמח!

אחיזת עיניים

2011-03-11T22:11:00.000-08:00

Style.com הפך לסמכות הבלעדית אליה אנו פונים בבואנו לדרוש מעט מושג בנוגע קולקציות שהציג מעצב כזה או אחר בשבוע אופנה מסוים. השקופיות הדו ממדיות שמוצגות באתר הן המקור ממנו רובינו שואבים את הרושם שלנו בנוגע לאופנה שמעבר לים. נכון, קברניטי האתר מנסים לשכלל אותו- להגדיל את התמונה, להוסיף דיטיילס ולאחרונה יצרו אפילו אופציה לראות את הדגם בתנועה (משהו שעדיין לא הצלחתי להפעיל), אבל האם זה באמת מספיק?
כשאנו חווים אירוע, תצוגת אופנה לדוגמה, המראה הויזואלי של הבגדים הוא רק חלק קטן מהרושם שאנו נושאים עימנו הביתה בסופו של יום. ההזמנה, עיצוב התפאורה, המוזיקה, האווירה באולם, המוזמנים ואפילו שקית השי שמקבלים ביציאה ממנו- הם שרוקמים חוויה המתורגמת לרושם איתו אנו נשארים. בעולם האמיתי, יהיה קשה להפריד את החלק של כל הנ"ל מחלקם היחסי של הדגמים היבשים בדעה שגיבשנו על קולקציה. אין מה לעשות, בני אדם הם אנשים יצריים, במיוחד אותם אלה שעוסקים ביצירה או כתיבה; רעבים לגירויים.

מדוע יצאו אורחי תצוגת האופנה של לואי ויטון עליזים ומאושרים לאחר שצפו במופע ההפטישיסטי שהעלה ג'יקובס ביום רביעי האחרון ב10 בבוקר, שעון (שבוע האופנה ב)פאריז? האם היו אלה מכנסי התחרה הנפוחים, הכתפיים המודגשות, נעלי העקב עם השריכה הצפופה או שאולי הייתה זו קייט מוס שהתהלכה בתחתונים שחורים- מעשנת סיגריה ומאפרת על עצמה ועל המסלול? יכול להיות שכן, אבל אין ספק שלמוזיקה (שהולחנה על ידי פיליפ גלס, "Notes of a scandal", לסרט המעולה העונה לאותו השם), לקונספט (פרופיל הנשים שעוברות במשך 24 שעות במלון הלונדוני היוקרתי קלריג'י) ול4 המעליות וארבעת השוערים שפתחו את הדלתות כל פעם עבור דוגמנית אחרת שיצאה לצעוד על מסלול מרובע מרוצף מעוינים של שחור ולבן- לכל אלה, הייתה השפעה מכרעת על הרושם שאיתו עזבו האורחים את התצוגה. האווירה הדרמטית, המתח, הסקרנות שהצליח לעורר ג'יקובס בקולקציה שעיצב עבור המותג, לא היו מתקיימים באותה העוצמה ללא האלמנטים שאפפו את התצוגה.
אילו היה מציג את דגמיו במסדרון לבן, ושקט (או בשואו-רום אפרורי) סביר להניח שאף אחד לא היה כותב עליהם, בטח שלא אני. גם בתצוגה של מרק ג'יקובס עצמו בניו יורק, התמקדו המבקרים בסט שעיצב לא פחות מאשר בבגדים. הניו יורק טיימס אף הקדיש כתבה שלמה בנושא וחשף כי עלותה של תפאורת "בית המשוגעים הלבן" שיצר ג'יקובס הייתה כמליון דולר.

אבל אם נחזור ללואי ויטון- מבחינתי, היה אפשר לעשות MUTE על הבגדים ולהשאיר רק את המוזיקה.

כי אין יש מאין

2011-03-05T06:14:00.001-08:00

אף אחד כבר לא ממציא שום דבר חדש. סיפורי היצירה "יש מאין" הסתיימו בתום שבעת ימי הבריאה, גם שם, יטענו הדרוויניסטים כי עצם הבריאה הוא ההמצאה העיקרית בכל הסיפור. אופנה אינה יוצאת מהכלל הנ"ל, הטוענים כי "שאנל המציאה את השמלה השחורה" יתקלו במתנגדים שישמחו להסביר להם כי הרעיון למעשה נגנב מליידי ויונט. את חולצת "הפלו" מבד הפיקה לא המציא רלף לורן, גם לא פרד פרי, לפניו היה לקוסט ולפניו פאטו וכו' וכו'. אבל פרשיית פיטוריו של גליאנו מדיור- אירוע שהגיע בשבועות האחרונים לכל כותרות מבזקי החדשות, מעלה פאן נוסף להבנה שאת הגלגל המציאו כבר מזמן. גלילאו הבין את זה כבר במאה ה17. אבל גליאנו, "הגיני", כפי שנהגו לכנות אותו צוות עובדי האטליה בדיור (שעלו אתמול בפינאלה של תצוגת החורף במקום המעצב(, הצליח לבנות מזה קריירה. בעקבות פיטוריו של המעצב "הידוע לשמצה", החלו לעלות טענות שאומנם אינן נוגעות לדאגתו כלפי איכות הסביבה, אבל כן קשורות במחזור; "הוא חוזר על עצמו" זעקו כולם, "הגיעה הזמן לרענן".

(הפינאלה- דיור, חורף 2011/12)

אבל אפשר להסתכל על עבודותיו של גליאנו גם מזווית אחרת: גליאנו הביא לנו מעצמו, הוא היה דן באמצעות הבגדים שיצר בנושאים שהעסיקו וריתקו אותו, וכמו כל אדם הנאמן לתחומי העניין שלו, גם הוא היה חוזר אליהם מדי עונה: הפריזאית מהביבים, האריסטוקרטית האנגלוסקסית, הבורגנות, העת הויקטוריאנית, מסעות לתרבויות אקזוטיות והרבה סיפורי מעשיות. "השואו" שהוא היה נותן, הוא אחד מכישרונותיו הבולטים ביותר. התצוגות של דיור הפכו למופעים מרהיבים עד שהצליחו להאפיל על הבגדים עצמם. המעצב שנהג לעלות בפינאלה לבוש בתחפושת והיה נסחף עם עיצוב ותכנון הופעתו לא פחות מהקולקציה המרכזית. כך עשה גם בפינאלה של תפקידו בדיור: הוא לא התנצל או התרפס בפני חבר המנהלים והתקשורת בינו לבין מעסיקו לכל אורך התגלגלות הפרשה הייתה לקויה (בלשון המעטה). הנסיבות לא הפריעו לקובץ אנשים להעלות את ההשערות כי זו הייתה הזדמנותו של ברנרד ארנו (מנכ"ל LVMH, תאגיד המחזיק בבית דיור) להפטר מגליאנו אחרי 15 שנה של "עיצוב ומיחזור". אבל ארנו יכול היה למצוא דרך מעודנת יותר לעשות זאת וכך לדלג על הנזק התקשורתי שיצר כל הסיפור למותג שכבר משנות ה90 המאוחרות נושם וחי רק בזכות התדמית שיצרו ארנו וגליאנו (מסעות פרסום פרובוקטיביים ותצוגות גרנדיוזיות, הכל בניסיון לכבוש את תרבות הפופ ולקרב את הדור הצעיר אל המותג).

(גליאנו אהב לספר סיפורים:

"I'm a Bitch (S/S 2004) I'm a Lover (Galiano A/w 2011) I'm a child (A/W 2001) I'm a Mother (Couture A/W 2005) I'm a sinner (Couture S/S 2006) I'm a saint (Couture A/W 2005)
I do not feel ashamed,,,")

התחושה הזו "שראינו כבר הכל" או שלמעצבי העל נגמרו הרעיונות והם החלו לעשות רפרנסים אפילו לעבודות של עצמם- נובעת אולי מהעובדה שנפשנו רוותה אופנה. אנו חיים בעידן ששם דגש רב מידיי על ההופעה החיצונית והלבוש בפרט. בגלל הדמיון לתקופה שקדמה את מה"ע הראשונה, יש המכנים את העת בה אנו חיים "הגל השני של הבל אפוק". אבל בניגוד להוט קוטור של אז, "האופנה המהירה" (קרי, "זארה/H&M") של היום מצלחה להפוך מעוסה עלינו כיוון שהתחלופה והשפע ממצאים את עצמם הרבה יותר מהר. כבר כמה עונות שאינני מצליח להתחבר למעצבים שהערכתי בעבר, כמו טומס מאייר לבוטגה ונטה ובמיוחד לגליאנו עצמו. כמו סף הרוויה, גם סף הריגוש שלנו עלה ואנו משוועים לבגדים מתוחכמים ויצירתיים אולי אפילו יותר ממה שניתן לדרוש.

(המיטב בעשור האחרון)

היום, גם במדע, כמו באופנה, מאחורי ההמצאות והפיתוחים הטכנולוגים עומד צוות, לא אינדיבידואל. עבודתו גם היא איננה מנותקת מעבודות קודמות של אחרים- שהכינו את הקרקע לפיתוחים עתידיים. ואז יש את בעלי האינטרסים: חברות התרופות, המשקיעים- או במקרה שלנו המפרסמים ועורכי המגזינים- שיכולים להכתיר רעיון כ"הברקה", או "משהו ממוצע". אנה וינטור אמרה פעם כי "גליאנו שינה את האופן שבו נשים מתלבשות". אבל "שטן לובשת פראדה" שכמותה הייתה צריכה לדעת יותר טוב. הינה ציטוט מתוך הסרט, בו מסבירה אמנדה פריסלי (מריל סטריפ) לעוזרת החדשה והיהירה שלה, (אן הת'וואי) איך הכל עובד, או המילים אחרות: "the way the cookie crumbles":
:"You go to your closet and you select . . . I don't know . . . that lumpy blue sweater, for instance, because you're trying to tell the world that you take yourself too seriously to care about what you put on your back. But what you don't know is that that sweater is not just blue, it's not turquoise. It's not lapis. It's actually cerulean. And you're also blithely unaware of the fact that in 2002, Oscar de la Renta did a collection of cerulean gowns. And then I think it was Yves Saint Laurent . . . wasn't it, who showed cerulean military jackets? And then cerulean quickly showed up in the collections of eight different designers. And then it, uh, filtered down through the department stores and then trickled on down into some tragic Casual Corner where you, no doubt, fished it out of some clearance bin. However, that blue represents millions of dollars and countless jobs, and it's sort of comical how you think that you've made a choice that exempts you from the fashion industry when, in fact, you're wearing the sweater that was selected for you by the people in this room from a pile of stuff."

(איזה פרפורמר- מימין לשמאל: קוטור חורף 2007, קוטור קיץ 2007, קוטור חורף 2006, קוטור קיץ 2004)

מה יהיה בהמשך? גם כאן, היו כבר תקדימים: מרק ג'יקובס נשלח בעבר גם הוא לגמילה, ויצא נקי, מלוקק ואפילו שרירי יותר משנכנס. הסמים, האלכוהול והתדמית הפרועה שדבקה בו טרם "המהפך" לא הפריעו לו להמשיך לעצב ללואי ויטון ולמותג הנושא את שמו. דונטלה ורסצ'ה גם היא נגמלה מסמים קשים ותקרית "הסנפת הקוקאין המתועדת" של קייט מוס שהובילה לסיום החוזה שלה בברברי לפני כחצי עשור, נשכחה כבר מזמן. מוס עברה "טיהור" המשיכה בשלה וכיום, קוטפת חוזים שווים לא פחות מאלה שהפסידה באותה התקופה. אז מה מחכה לגליאנו? מוסד גמילה יוקרתי, ראיון תקשורתי עם דיאן סוייר או ברברה ולטרס, בו הוא יספר כמובן על המאבק "בטיפה המרה" או "בסם הנורא", יבקש סליחה ומחילה מהעם היהודי, יסביר עד כמה אינו גזעני. אח"כ, ימשיך לעצב עבור המותג שלו וכנראה שגם עבור מותגים אחרים.
עכשיו, כיוון שהגענו לקטע המתבקש; שאלת "היורש", אכתוב כאן באותיות קטנות Bill Gaytten (יד ימינו של גליאנו ומנהל הסטודיו בדיור) או "ז'ק פוזן" (כן, נשמע תמוה, אבל הגיוני. וזאת למרות שאינני סובל אותו). את הנימוקים (הרציונאליים) אשמור לפוסט אחר.

יומיים ממילאנו- שבוע אופנת חורף 2011/12 במילאנו

2011-02-25T23:41:00.000-08:00

את היום השני של שבוע האופנה במילאנו ליוותה הידיעה על השהייתו של ג'ון גליאנו מבית כריסטיאן דיור, שבוע אחד טרם תצוגת האופנה של המותג. העובדה שהצרפתים הם עם אנטישמי, לא מפתיעה אף אחד, אך כיצד מעיז *צרפתי לכנות *יהודי; "מלוכלך"? בין המלל שגיבה את הידיעה הקצרה, לפתע קלטתי כי גליאנו חגג בנובמבר האחרון 50 חורפים! דבר שהוביל אותי להנחה כי גויים כנראה משתמרים טוב ומוטב שמדונה תשקול בשנית את צעדי התקברותה ליהדות. אבל אז, החלו להגיעה הגרסאות לגבי תוכן ההערה שזרק ג'ליאנו לזוג שראה בפאב שישב ברובע המארה בפריז ובינהן הערה על תיק מכוער, כמעט כמו הפרצוף היהודי של מי שנשאה אותו. פתאום הכל היה ברור, היא בטח הלכה עם גוצ'י.

(ג'וצי חורף 2011/12)

נחזור לעניינינו: במילאנו, האיטלקים אוהבים את האופנה שלהם טרנדית אבל שופעת סגנון, כזו המשאירה בפה ארומה מתקתקה וטעם לעוד, ממש כמו אספרסו קצר שנלגם בעמידה על הבר. העונה, היה קצת מעבר לטרנדים, ונראה שחלק מהמעצבים חצו את גבולות "איזור הנוחות" שלהם. פרידה ג'יאניני עיצבה עבור גוצ'י קולקציה נוטפת מסגנון שנות ה70, עם רפרנסים לYSL ולעבודות של הלמונט ניוטון. גוונים היו מעושנים של יין, ירוק מעופש, סגול חציל, חרדל, אפור וחום, שסייעו לג'יאניני להתרחק מסגנון ה"טום-בוי, גלאמור, רוק-צ'יק" שמאפיין אותה ואפילו אני, כמעט הצלחתי לאהוב את הקולקציה. אולם היה בה משהו מתחנף מידיי, פאסון שנתפר עבור הלקוחות- כזה שמנסה לשחזר את המתכון של טום פורד על ידי שימוש בפרוות שועל בשרניית, מקטורני קטיפה, ז'קטים מעור פיתון, חולצות סאטן נשיות וחצאיות באורך ברך.

(פראדה חורף 2011/12, למטה: הלנה בונהם קרטר מתוך "נאום המלך")

פראדה, הציגה קולקציה בסגנון שנות ה20, ויצרה מבחר שיכול היה להתאים גם ל2020; המותן השמוטה, האגן המטושטש והחגורות בעלות האבזמים המרובעים לא השאירו מקום לטעויות. אבל הרבה יותר ממעילים טובים, פרוות מגרות, דוגמאות גרפיות ומגפיים מכוערים, לא היה שם. עם זאת, החצאיות והמעילים, עשויים דסקיות פלסטיק שקופות ומבריקות בצבעי כתום או צהבהב יצרו מראה עתידני ומלוטש. קשקשי הפלסטיק השקוף העניקו לבגדים תנועה כאילו היו עשויים חוליות חוליות והוסיפו טקסטורה מעניינת. מעילי פרווה מלאכותית ומעילים עשויים עור פיתון אתגרו את ה"יופי" שבסממני יוקרה מקובלים (מוטיב שחוזר בקולקציות של פרדה מדי עונה). כובעי הטייסים שחבשו הדוגמניות היו גם הם במקום. אם בסרט "אומץ אמיתי", נראה היה שמעצבת התלבושות שאבה השראה מהקולקציה של מיוצ'יה לחורף 2009, בחורף 2011/12, מיוצ'יה דרשה מעולם הקולנוע טובה בחזרה כשבחרה לשלב כמה צווארוני פרווה אה-לה "נאום המלך" (אגב, המלכה האם השאירה כנראה רושם גם על ג'יאניני).

(מוסקינו חורף 2011/12)

מוסקינו חזרו לשורשים אך נשארו מאופקים ומסחריים; האלמנטים הסוריאליסטיים כדוגמת תיק מינייטורי או תרנגול הודו על ראשה של הדוגמנית קוקו רושה לבושה במה שנראה כמדי חדרנית כמו גם צווארונים עשויים בובות דביבונים- הזכירו את הימים בהם פרנקו מוסקינו עצמו הצליח לחולל סערות ולשלהב את השורות הראשונות. התצוגה נראתה כמו סיפור של גברת העוברת ליד פקיד הקבלה, מברכת את השומר, נכנסת לרולס רויס ומורה לנהג הפרטי: "קח אותי לארוחת חג ההודיה אצל חמותי". כל הדמויות מהסיפור הנ"ל, היו שם בצורה זו או אחרת. הקשר היחיד בין הקולקציה שהציגה דונטלה ורסצ'ה לבין ג'יאני ורסצ'ה היו כפתורים זהבים מעוטרים בדמות המדוזה. הקולקציה הייתה מינימליסטית והגזרות פשוטות אך מחויטות היטב. למרות השימוש בפרוות והעור, העיטורים הצהובים על הרקע השחור היו ברוק שהחמיץ לאחר שעבר אבסטרקטיזציה שאינה במקומה. הפרוות נראו יוקרתיות והנפח שיצרו בכתפיו של מעיל שמלה לבן כששולבו בשרוול יצר מראה שכל ריץ ביץ' מודל 2000 תשמח לאמץ. בנוגע לשילוב הנוצות, נראה שלדונטלה יש עוד מה ללמוד.

ולסיום, מה עוד עושים עם קשקשים?

(מימין: פראדה חורף 2011, כריסטיאן דור הוט קוטור 2006, ורסצ'ה קיץ 2007, ג'אן פול גוטייה הוט קוטור קיץ 2008)

עוגות ותפוחים מקורמלים- סיכום שבוע אופנת חורף- 2011/12 בניו יורק

2011-02-18T22:41:00.000-08:00

שבוע האופנה בניו יורק הוא לא יותר ממתאבן לא מוצלח המוגש מדי עונה בתחילתו של חודש התצוגות. המסחריות הטרנדית והאופנה ה"בטוחה" שמציעים לנו המעצבים בתפוח הגדול מצליחה רק לעיתים להפוך למרגשת. אבל היום, בתקופה שבה "צו האופנה" הוא "צו השעה", גם שבוע האופנה המנומנם הזה אי שם בצפון ארה"ב מצליח לשאוב לתוכו אנשים. קטי הורין, מהני יוורק טיימס אמרה על כך בגאונותה: "אנשים שהולכים לתצוגות עושים זאת רק בשביל הריגוש שבדבר וההזדמנות לדווח על כך לחברים בטוויטר, ממש כמו שאנשים היו הולכים לסטודיו 54 כדי לאבד את התחתונים שלהם". אני אומר: בשביל אופנה מרגשת, תמיד יהיה לנו את פריז.

(מימין: שמיכות-מיקל קורס, טום בראון, טקון. משמאל: פרוות מהרקות ועד הקרסול-אלטזורה, אלכסנדר וואנג)

אז מה היה לנו: המון פרוות- החל מהרצועות הכרוכות סביב הנעל אצל אלטזורה ועד מוטות המשקפיים אצל אלכסנדר וואנג והמעילים, הפורקה או שכמיות זכו העונה להתייחסות מיוחדת מצד מעצבי ניו יורק. הטקסטיל קיבל את המקום הראוי לו וניתן היה להבחין במפגן של טקסטורות, סיבים, חומרים, פיתוחי בדים ועבודות טלאים ששולבו בקולקציה. הסאטן כיכב שם בגדול, כמו גם התחרות, רוח S'70 וצוארונים גבוהים או מכופתרים. "השמיכות", שבהן דנו בשבוע הגברים מצאו את דרכן גם למסלולי אופנת הנשים בגזרות הקקון של טקון ובדגמים התרמיים של טום בראון. כמו כל עונה, אף סיקור שמכבד את עצמו לא יהיה שלם ללא ההתייחסות לקו המכפלת של החצאית: אם בעונה הקודמת הוא הגיע עד לקרסול, הפעם הוא נעצרה בגובה אמצע השוק. את הדיון במשמעויות האקונומיות-תרבותיות-חברתיות שבדבר, נשאיר לסוזי מנקס. סכמת הגוונים שיצבעו את הקולבים בחורף 2011/12 לפי נתוני חברת פנטון, תכלול את הDeep Teal (כחול בעל גוון ירקרק), Qarry (תכלת אפרפר), צבע הבמבוק (או החרדל) ופטל/Ember Glow- בהם השתמשו בהתאמה 15%, 12.5%, 12% ו11% מהמעצבים שהציגו בניו יורק.

(מימין: דיאן פון פירסטנברג Deep Teal, רודרטה Qarry וצוארונים, ג'יסון וו בבוק ותחרות, פרבל גורנג Ember Glow. משמאל- מאקר ג'יקובס)

הרושם שנותר מהתצוגה של מארק ג'יקובס מסתכם בנקודות שהופיעו על כל פיסת בד רענן בקולקציה וגזרות "הניו לוק" שהודגשו באמצעות בגד ריפוד ירכיים בסגנון ויקטוריאני שנלבש מעל החצאיות. אבל את הרושם האמיתי, הותיר המעצב באמצעות סט התצוגה: קירות אולם התצוגות רופדו בוניל לבן והמסלול היה עשוי מראה שעליה צוירו פסי הפרדה. החשבון: כמליון דולר! אם חשבנו שפסל האריה שהציב קרל לגרפלד במרכז קולקציית הקוטור של שאנל לפני כמה עונות היא מגלומניה לשמה, גילינו הפעם שהוא חולק את "תאו המרופד" עם עוד כמה חברים... מקורות המימון הם כמובן תאגיד LVMH והשאלות העולות הן מה יוצא לכל הנוגעים בדבר ממפגן הכוח והיכולת הזה מעבר להיותו טיעון התומך בטענה של הורין? ומדוע הופכת האופנה לשולית בכל הסיפור?

(Buttercreamish & Poodley-מתוק אבל ממש לא דביק, איזק מזרחי)

אייזק מזרחי היה ה"זק פוזן" של האופנה האמריקאית בשנות ה90 המוקדמות, תקופה שבה להתאים נעל לתיק ולק לאודם היה ה"בון-טון". בתחילת העשור הקודם, הוכנע מזרחי ע"י משברים כלכליים וכך גם קו הסמי-קוטור שייצר. היום, רבים מכירים אותו בזכות הטוקשואו שהנחה ומזהים את עיצוביו הודות לקולקציות שעיצב עבור ליז קלייבורן וטארגט. העונה, הציג מזרחי קולקציה שהייתה כמו "בונבון בחתונה מרוקאית", השמלות שעוצבו ברוח מינימליסטית בתוספת אלמנטים גרפיים כמו פפיונים מוגזמים ושרשראות עיטורי בארוק ברוח מודרנית. הדגמים הוצגו לצד עוגות 3 קומות שעוצבו ברוח השמלות. כלבי הפודל שנצבעו גם הם בגוון הבגד, היו תוספת שהזכירה את הקסם הזול של שנות ה80. העיצובים עצמם: מכנסיים צרים באורך הקרסול, שמלות שיפט בנפחים מעניינים עשויות מבדים מרופדים ומעילי פרווה בצבעים בוהקים, כולם אלגנטיים ומלאי חן. רק דמיינו כמה נפלא יהיה אילו המארחת של מסיבת הקוקטייל באפר-איסט סייד תופיעה לבושה בשמלה שתואמת העוגה שתואמת את הפודל...

(אמריקנו- מימין מיקל קורס, משמאל דונה קארן)

העתקות הפכו לאחרונה ל"מטבע העובר לסוחר", או יותר נכון "גזרה גנובה העוברת לתדמיתנית ולעוד תדמיתנית ולעוד תדמיתנית"...דיאן פון פרסטנברג עשתה איב סאן לורן מהתקופת ריב גוש וטבלה במעט ג'וצי ולואי ויטון מהעונות האחרונות, דונה קארן (שהפתיעה אותי לטובה) כיבדה באמצעות הקולקציה שלה את העיצובים של אלבר אלבז ללנוון, ממש כפי שעשה דרק לם בכמה מהשמלות שהציג ומקס אזריה רכב על השראת הסייסות של הרמס. הקולקציה של אלכסנדר וונג (שהייתה בין המוצלחות השבוע) התכתבה עם קולקציות של טום פורד לג'וצי מחורף 2001, 2002 ו2004 ואילו השפה החדש של פרבל גורנג (שהורין מספרת כי הצפייה בה הייתה כמו לקבל משב רוח חם היישר אל הפנים, מאדם שמעולם לא פגשת קודם) דיבר בדיוק באותו הניב של זק פוזן. מיקל קורס שחגג 30 שנה של עיצוב, יצר כרגיל קולקציה שהזכירה לכולם כיצד הפשטות שבעיצוב הספורטיבי שלו מיקמה אותו בראש המעצבים הוותיקים בניו יורק. שנות ה70 והימים בהם עיצב בסלין, לא פחות מהקולקציות האחרונות של פובי פילו לסלין (בעיקר חורף וקיץ 2010)- השתקפו כולם מבעד לדגמים

(ג'רמי סקוט כינה את הקולקציה שלו "Candyflip", מילה המתייחסת ללקיחת אקסטזי וLSD ביחד ע"פ תרבות הרייב של שנות ה90)

עבורי, כוס המים שהוגש לאחר הנגיסה מהתפוח המקורמל והדביק שניתן לכנותו "שבוע האופנה בניו יורק"- הייתה התצוגה של ג'רמי סקוט. סקוט יוצר מדי עונה דגמים האוצרים בתוכם מחאה, בגדים שמעבר להיותם כסות עליונה לגוף, משמשים כערוץ להעברת המניפסט של המעצב. הקונספטואליות והשנינות של סקוט גורמים לי לאהוב אופנה לא פחות מאשר המורכבות, היצירתיות ודקדקנות שבבגדי הוט קוטור (למרות המרחק בין שני הז'אנרים). העונה, בחר סקוט להעמיד בספק את גיבורי התרבות שלנו: שמלת פייטים עם סמל הS של סופרמן הוחלף בסימן שאלה, הסמל הרשום של "קוקה קולה" הפך לכתובת "GOD" שהודפסה על פוטר גברי או שמלת מיני אדומה. הגראנג' הטראשי של שנות ה90 כרגיל גם הוא היה שם ואפילו "קלולס", קפצה לומר שלום דרך כמה בגדים. דגם מהקולקציה של פראדה לקיץ 2011 קיבל במכוון ראינטרפרטציה זולה ברוח המנגה היפנית, כולל פרוות שועל בצבע זרחני שנראתה כמו בובת ילדים (אזכור לזנבות השועל מאותה הקולקציה של פראדה שהפכו לטרנד לוהט עוד בטרם הגעתם לחנויות). גם קולקציית "מארק של מרק ג'יקובס", D&G, קסטלבלז'ק ואפילו ג'ילס דיקון- כולם קיבלו מחווה גרוטסקית שיצרה אמירה בוטה ומשעשעת.

אם נסכם, אייזק מזרחי הפך את הקיטש הטראשי שב"מצ'י-מץ'" למשהו שלגמרי הייתי מאמץ, סקוט הצליח להפיק הרבה משמעות בחוסר מקוריות, דונה קארן עשתה נפלאות למרות שהשאילה רעיונות והרפרנסים אצל מיקל קורס לא הצליחו להרוס.

מי בא לזארה? שמעתי שהגיעו העליוניות עם איורי הקופים והבננות.

זקנה לנצח

2011-02-14T02:06:00.001-08:00

"Death becomes her", הסרט המפורסם משנת 92, היה נראה לי כדרך בטוחה להעביר אחה"צ חופשיים בהנאה צרופה. מדוע נזכרתי בסרט הנושן הזה דווקא עכשיו? מודעות פרסומת נושנות קצת פחות של ג'יאני ורסצ'ה. כי אין דבר שמחיש טוב יותר את התגיות: "נעורים", "עושר", "שקרים", אחיזות עניים" ו"חלומות"- מאשר "ורסצ'ה". כך, חשבתי לתומי: מה יכול להיות טוב יותר מאשר שתי כוכבות הוליוודיות זוכות אוסקר, מריל סטריפ וגולדי הון, וברוס וויליס אחד, בעלילה פנטסטית על חיי נעורים נצחיים בבבורלי הילס של שנות ה90?

(מישהו עשה לכולנו טובה ודחס את הסרט ל5 דקות. עוד גרסה עם שיר מצחיק ועוד אחת עם קטעים מצחיקים לא בסדר כרונולוגי.)

התשובה: כל דבר. באיזשהו שלב, "חסמבה דור 3", היה נראה לי כיצירת מופת בהשוואה לסרט הטרחני, ומלא הקיטש הזה. הסרט שם לעצמו את המטרה להציג את המרדף אחר הנעורים כמשימה מאוסה וחסרת הגיון בנוסף למתיחת ביקורת על תרבות הניתוחים הפלסטיים (ששגשגה כנראה כבר שני עשורים קודם). אולם בדרכו לעשות זאת, הפך הסרט לעלילה מסורבלת ומרגיזה, שבמהלכה שתי תרנגולות קרקרניות (אבל זוכות אוסקר) הובילו אותי להרים גבה (ממש כפי שעוברות השתיים במהלך העלילה) ולתהות מדוע נצרב הסרט בזיכרון של כולנו, יש אף שיכנו אותו- "סרט קאלט".

(Versace By Richard Avedon, fall 1995)

הסצנה של גולדי הון, עולה ממצולותיה של בריכת נוי מלאה בשושנות מים כשבבטנה חור והטקסט הסרקסטי, נראו בעיני הילד שהייתי כאשר צפיתי בסרט בפעם הראשונה כשיא התחכום. אולם במבט נוסף, מרוחק מעט מעידן הזוהר של הכוכבניות או מהתקופה שבה דיון "בחיי נעורים לנצח" היה נחשב ל"מרענן"- כל הסיפור נראה מיותר. ואולי הייתה זו האסטטיקה הגבוה שבעיצוב התפאורה והתלבושות בסרט שהפכו אותו למושך כל כך. השמלות הארוכות בעלות המחשוף העמוק, החיים באזור המיקוד 90210, האחוזות המפוארות ושני כלבי הדוברמן של איזבלה רוסליני חשופת החזה, בוודאי לא הזיקו לתפוס אותו כ"מרתק". אולי פניה המתוחות והתמימות של הון או מותניה הצרות של סטריפ ואולי המרחק שעבורו היינו מוכנים ללכת כדי לנקום או להוכיח דבר מה למי שקרוב אלינו (כפי שעושות הגיבורות במהלך העלילה).

( Amber Valletta & Georgina Grenville by Steven Meisel Fall 2000 )

נקודה מעניינת נוספת: "שיקוי הנעורים" אותו שתו השתיים על מנת "להשתמר" לנצח, דומה דמיון מפתיע לבושם החדש של טרי מוגלר "WOMANITY". מהלך שיווק הבושם כולל דיון פעיל המתרחש באתר החברה והזמין נשים להתחקות אחר המכנה המקשר בין נשים ברשת האינטרנט. את המכנה הנ"ל ניתן אולי למצוא במרדף אחר שלמות הגוף או באחוות חברות המסכימות לדאוג זו ליופייה של זו לנצח, עד שמדרגות הכנסייה יפרידו בניהן...

(Kristen Mcmenamy & Nadja Auermann, Richard Avedon & Steven Meisel, spring 1995)

השורה התחתונה בסרט כנראה נוגעת בהנחה כי חיי נצח אינם שווים את המאמץ; לא את התחזוקה האינסופית וגם לא את המחיר הכרוך בכך. מסר המנסה למצוא את דרכו לליבו של הצופה במהלכה של סאגה מסורבלת. אבל האתגר הגדול ביותר העומד בפני מי שמבקש להתקיים לעד הוא ההתמודדות עם הנקודה בה הנעורים שחלפו מזמן הופכים ל"זקנה" והיא זו שממשיכה להתקיים לנצח. ואכן, חיי הזקנה לנצח בודאי שאינם מדברים לאף אחד.

על פרוות, תיקים ומגדרים.

2011-02-06T03:37:00.001-08:00

בתצוגות אופנת הגברים לחורף 2011/12 שהתקיימו בחודש שעבר, בלטו שני פריטים שלמרות קסמם, לא הצליחו להפוך לחלק אינטגראלי ממלתחת הגברים. את הפוטנציאל הגלום בשניהם זיהה מר סינפלד בשלהי שנות ה90.

האחד, הוא מעיל הפרווה החום והנימוח, שהזכיר לי את זה שעיצב אלבר אלבז לH&M בקולקציית הנשים, אולם כאן מדובר בגרסתו "גברית והמסוקסת" (עד כמה שניתן להתייחס לפרווה כ"גברית ומסוקסת"). ברברי הציגו מעיל חום מפרוות עגל צעיר וגליאנו שלח למסלול את "הפנסי בוי" האולטימטיבי, מצויד בבוקה ורדים. בג'וצי הציעו את האלטרנטיבה לגבר הדנדי שימצא את מעיל הפרווה "כבד מידיי", ושילבו בקולקציה ז'קט מאותה הכסות החיתית. דולצה וגבאנה, שאוהבים לראות את הגבר שלהם אלגנטי, התייחסו למעיל הפרווה כחלק העליון של החליפה, סט שיתאים לסרסור סיציליאני. גם בקולקציות של ולנטינו, לואי ויטון ועוד ניתן היה למצוא עליוניות שונות עשויות פרוות. אם חושבים על זה, מעיל פרווה הוא למעשה פריט היוצר הקבלה בין האדם הקדמון והניאנדרטלי לבין הגבר הרגיש והשברירי= המטרוסקסואלי.

(פרווה לחורף 2011/12, מימין: גוצ'י, דולצ'ה וגבאנה, ג'ון גליאנו, ברברי).

כעת, בדומה להברקה של קרמר, שהבין כבר לפני עשור- שעל מנת להשלים את ההופעה- רצוי לצרף למעיל את הבשורה האחרונה באביזרי אופנת הגברים (טוב, ניצניה נראו כבר ב2009, אבל לא נהיה קטנוניים)- ה-"Male Cluch", להלן "The Malch". "תיק הנשיאה האירופאי", כפי שאדון סינפלד מתעקש לכנותו, הופיע באמתחתו של כמעט כל דוגמן שצעד על המסלול במילאנו או פריז, כמו גם בידיהם של הגברים המתגודדים בפתח דלתות הכניסה לתצוגות אופנה אלה. לסיום: אם תהיו ילדים מספיק טובים, אולי תוכלו גם אתם לראות כמה גברים מזרח אירופאים מבוגרים נושאים בדיוק את אותם התיקים.

("המאלץ'", משמאל למעלה: גוצ'י, לואי ויטון בז', לואי ויטון אדום. משמאל למטה: בוטגה ונטה, שני קלאצ'ים על סרטוריאלס מילינזים)

ועכשיו לדקה של רצינות: מתחת לאף שלנו קורה דבר מאוד מעניין, הגבולות בין המגדר הגברי לנשי- מטשטשים. אנדרי פג'יק, דוגמן ממוצא סרבי בן 19, צעד בתצוגת הגברים של גוטייה בחליפת טוקסידו וסגר אותה בווסט פרוותי ועקבי זהב. "ויראה גוטייה כי טוב", והינה פג'יק גם סוגר את תצוגת ההוט קוטור של המעצב ועולה בפינאלה לבוש בשמלת הכלה המסורתית כשהינומה לראשו. בניגוד לטרנסג'נדרים שהכרנו עד כה (כדוגמת .Lea T של ג'יבנשי), אותם גברים הבוחרים לחיות את חייהם תוך אימוץ המגדר המנוגד, כאן- אין פשרות ואין וויתורים; שני המגדרים מקיימים בו זמנית בזהות אחת. מסתבר של המסלול; אפשר ללבוש מעיל פרווה בלי לוותר על העניבה או לשאת תיק קלאץ' ולשלם על הגברת בסוף הבראנץ'.

כבר היום אפשר לראות (באירופה או ניו יורק...) גברים שהולכים על עקבים (בעיצובם של ריק אוונס או גרת' פיו). למה לגבר ללבוש עקבים? אולי סתם ככה, כי זה נחמד (וכמובן שגם מוסיף כמה סנטימטרים לגובה). יתכן וזו דרכו של המין הגברי למחות כנגד תפקידי המגדר שקבענו לעצמינו- כפי שעשו הנשים עם חליפות המכנסיים כבר לפני עשרות שנים. כחול זה כבר לא לבנים וורוד כבר לא לבנות. מדענים איטלקיים כבר הזהירו מזמן כי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין שני המינים תעלם בעוד כ100 שנה. עם הקדמה הרפואית של היום, מי יודע, אולי ברי המזל שבינינו עוד יזכו לראות את זה קורה מחוץ למסלולים של גוטייה ובאופן כוללני יותר. אם אהיה בניהם, אוכל לומר: "כתבתי על זה פוסט כבר ב2011".

True Grit # FashionMatics # The Oscars

2011-02-03T00:35:00.000-08:00

צפיתי בסרט "True Grit" והוא מאוד מצא חן בעיני. ההסתייגות היחידה שיש לי נוגעת לניצול שעושה העלילה בדמות הנערה בת ה14...שהיא בעצם לא ילדה לא אישה, אבל עדיין לא חסכו ממנה האחים כהן, שכתבו וביימו, את החובה לשמש צלע בסיפור בעל רמיזות/גוון רומנטי. התסריט גם הפך אותה לסוג של "ציר", עליו הלבישו קטעים קומיים להפגת מתח או אפיזודות אחרות שנועדו לרגש את הצופה. לא הבנתם? צפו בסרט. שווה לציין גם בהזדמנות זו את הטקסטים המעולים ואולי גם את הצורה המוצלחת בה מעבירה אותם הילדה, באפקט קפוא, מבלי להביע רגשות.

(לחצו על התמונה להגדלה. משמאל: פראדה חורף 2009, דיור הום חורף 2011, ספריי בצבע זית, היילי סטיינפלד. *נוצר בהשראת...)

הסרט מועמד לאוסקר בקטגוריית עיצוב תלבושות (בנוסף ל9 קטגוריות כמו השחקן הראשי, שחקנית המשנה, המוזיקה, התסריט וכו'). על התלבושות, הוא מתמודד מול "I am love" ו"The Kings Speech", "Alice in wonderland" ו- "The Tempest". אילו הייתי נמנה בין "חברי האקדמיה", אינני בטוח במי הייתי בוחר. הבגדים של רף סימונס לג'יל סנדר (המופיעים ב"אני אהבה") מאוד (מאודX2) יפים והולמים את טילדה סווינטון, אבל ב"אומץ אמיתי" יש משהו מעבר והוא מצליח לשמור על גוון אופנתי לא פחות (זאת, למרות היותו סרט תקופתי). בנאום המלך, הייתה תחושה של פשטות מודרנית והבגדים לא נראו אוטנטיים. צוארוני המינק של המלכה הצליחו להרשים אותי כמו גם שמלת הסאטן השחורה והקטנה של גברת סמפסון שנלבשה באופן "שאנלי" ביותר עם שרשרת הפוכה. מה שכן ברור לי, הוא שסיפורי הפנטזיה המועמדים לא הצליחו להרשים אותי מבחינת התלבושות. אני חושב, שכיוון שמדובר בחלומות ופנטזיה, קיימת האפשר להגיע רחוק ככל שיוביל אותך הדמיון. עיצוב תלבושות בסרט כדוגמת זה של טים ברטון או The Tempest, לא דורש הרבה מעבר לראש קריאטיבי ותקציב מספיק שמן. כדי ליצור עניין במלתחה של בוקרים, שם נראה שנאמר כבר הכל- ולעשות זאת מבלי ליפול למלכודת הקלישאות, צריך כשרון אמיתי.

מעילים עם רוכסנים- אופנה מודולרית

2011-01-31T01:29:00.000-08:00

חורף לא היה לנו השנה. בתור מי שנמנה בין חברי "Team Winter" (הפעם בלי קשר לWintour), אין דבר שמצער אותי יותר מכך. לפני כמה שבועות, בבוקר שטוף שמש בתחילתו של ינואר, הבנתי שהכל כבר אבוד. את הכסף שהקצבתי השנה לקניית מעיל, כדאי שאתחיל לתעל לכיוון פריט שימושי יותר באקלים הים תיכוני בו אנו חיים: סנדלים. אפילו מצאתי זוג סנדלי פייר הרדי מושלמים ומלהיבות לא פחות ממעיל טוב. אבל לא עברו שעתיים מאז "ההארה" והרחובות כבר התמלאו בשלוליות, השמיים התכסו בעננים קודרים ותוכניות חזרו למגירה, אבל רק עד שהשמש תשוב מההפסקה.

בעידן של התחממות גלובלית, כאשר אפילו הזוית בה חג כדור הארץ סביב השמש אינה מובנת מאיליה צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים. היות ועונות השנה כבר מזמן הלכו להן לאיבוד במשחק כיסאות חסר הגיון, יש מי שחושב שאופנה מודולרית היא הפיתרון. אחרי שהבנו ש"לגוף אין חלקי חילוף", למה לא לפצות על כך בבגדים על טהרת "הפרוק וההרכבה"? רוכסן על קו המותן במעיל ארוך ובקו תפר השרוול בז'קט רשמי- יעזרו לספק פתחי אוורור נאותים או להיפתר מסרחי הבד העודפים כשהשמש והעננים יחליטו לשחק במחבואים.

(מימין לשמאל: המעיל של ברברי בתמונה של טומי טון, מתוך התצוגה של ברברי לחורף 2010/11, קסטרו, ג'יבנשי קיץ 2011, פרואנזה ס-ק-ולר קדם חורף 2011/12).

ברברי היו הראשונים העונה שעשו את השימוש הפונקציונאלי הזה ברוכסן (עד אז הוא התמקם בנוחות בקטגוריית "האורנמנט הדקורטיבי" בקולקציות של קום דה גרסון לחורף או של וורסצ'ה לקיץ 2009). אילו הרעיון לא היה מוצלחים כל כך, הריצ'רצים כנראה לא היו מוצאים את עצמם בקולקציית החורף של קסטרו. אבל ליקום יש תוכניות משלו, ובטרם מישהו הספיק לרכוש/ללבוש את הדגם של המותג האחד או את האחר, שניהם פתחו בסייל (אגב, לחנות החדשה של ברברי שנפתחה החודש בכיכר המדינה, הגיעו מראש רק בגדי קולקציית האביב-מהסיבה הברורה...). אבל רעיונות טובים לא נכחדים כל כך מהר וריקרדו טיסי דאג שהפטנט השימושי שעוזר להפוך ז'קט רשמי לווסט אוורירי ימשיך איתנו גם לקיץ- בקולקציה של ג'יבנשי. פרואנזה סקולר ראו גם הם כי טוב ועיצבו צ'יק צ'ק בלייזר עם ריצ' רץ לקולקצית קדם החורף שלהם ל2011, כך עשו גם בוטגה ונטה בקולקצית הגברים לחורף הבא. עכשיו נותר לנו לחשוב מה לעזאזל עושים על השרוולים כשבחוץ חום אימים.

פנים רבות להוט קוטור

2011-01-27T09:45:00.000-08:00

שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2011 ננעל היום בפאריז. מעט בתי האופנה שממשיכים לספק תפירה עילית הספיקו במשך 4 ימים להציג את מרכולתם בפני קומץ הלקוחות המצומצם שיכולים להרשות לעצמם פריט לבוש שמחירו יכול להאמיר למחירה של מכונית מפוארת. מדי עונה, נושא כל עולם האופנה את עיניו לעבר פאריז על מנת לשטוף אותן במעט ברק אבני קריסטל שנשזרו לשמלת שיפון, תוצר עמלן של הרוקמות בבית לאסז'. פרטי החייטות המופלאה של "הידיים הקטנות", כך מכונות התופרות השוקדות על המכפלת המושלמת והגזרות המתוחכמות הנתפרות למידותיה המדויקות של הלקוחה- מצליחות לרתק אותי כל פעם מחדש.

בתחילת השבוע, ראיינה סוזי מנקס את ג'יאמבטיסטה ואלי לכבוד פתיחת החנות הראשונה שלו לא רחוק מכיכר המדלן בפריז. ואלי, הוא אחד המעצבים המוכשרים לדעתי וכך גם לדעת האצולה ההוליוודית הצעירה או הנשים הפריזאיות המבוססות שמוכנות לשלם גם 6,000 יורו עבור שמלה בעיצובו כבר ביום הראשון לאחר שהיא מגיעה לגלרי לפאייט או לקולט. הוא אומנם לא זכה לאישור הפדרציה של שמבר סינדיקל למכור את בגדיו תחת התווית "הוט קוטור", אבל כפי שסוזי ציינה, אין ראוי ממנו לכך. לואלי יש גם תשובה מאוד אינטליגנטית לשאלת הבעייתיות של הקוטור בעת המודרנית: בתי האופנה שממשיכים להציע אותו משתמשים בהוט קוטור במטרה לתמוך בתדמית המותג כמו גם בשאר עסקיהם- הבשמים, קווי ה-Prêt a Porter והאביזרים. כלומר, הכל נעשה לשם "יראו ויראו" ופחות לשם "יראו, יקנו וילבשו". ג'אמבטיסטה מציין שבזמן שהוא עצמו מעצב, הוא רואה את מנגד עיניו רק את הלקוחה והחופש האומנותי שלו אינו נמהל בפילטרים של יועצים כלכליים, אינטרסים שיווקיים ו"בלה בלה בלה".

(מימין: הפינאלה בשאנל קוטור, משמאל: דגמים שעיצב ג'יאמבטיסטה ואלי עבור מונקלר בחלון הראוווה של קולט. תמונה שצילמתי בפריז בשנה שעברה)

בראיון אחר, העלה קרל לגרפלד ספקות באשר לחשיבותו של שבוע אופנה המוקדש להוט קוטור. לטענתו, קומץ הנשים שיכולות להרשות לעצמן שמלת קוטור, אינן צריכות להגיע לפריז כדי לבצע את הרכישה, בית האופנה דואג לשלוח את הדגמים בצרוף חייט צמוד לביתה אשר בברזיל, מונקו או ארה"ב. אפשר לקרוא לזה "חוג הסילון": מבית האופנה בפריז אליך לסלון. אולי זו הסיבה שבשאנל ויתרו העונה על הפסטיבל בגרנד פאלה והסתפקו בתצוגה אינטימית יותר, שהזכירה את הימים בהם המדמואזל הייתה יורדת בעצמה מגרם המדרגות שבבוטיק המפורסם בRue Cambon לאחר שהדוגמניות סיימו לצעוד.

( Givenchy Haute Couture spring 2011)

בג'יבנשי בחרו זו העונה השניה, שלא להציג את דגמי ההוט קוטור על המסלול, ככל ה- prêt a porter. כמו בעונה הקודמת, הגדמים הוצגו במלון Hotel d'Evreux היוקרתי השוכן בכיכר ונדום, פריז. קומץ הלקוחות הנאמן, כמו גם עיתונאי אופנה וסטייליסטים מובחרים זכו לקבל הצצה חיה לקולקציה. בין אם מדובר במהלך הנובעים מחישובים כלכלים ובין אם נהגה בניסיון להחזיר לקוטור מעט מהאפיל האריסטוקרטי שהיה נחלתו בעבר, מדובר ברעיון שנראה מוצלח ומבטיח. מה שמצא חן בעיניי יותר מכל בצורת ההגשה הזו, מעבר לאינטימיות ותחושת היוקרה הנגזרת ממנה הוא ההכרה בבגד כיצירה רב מימדית. יותר מזה, אם לבגד רגיל יש 3 מימדים, לבגדי הוט קוטור יש 4, שלושת המימדים המובנים והנוסף- הקונסטרוקציה הפנימית של הבגד (זה מאוד מסקרן להסתכל גם בצד הפנימי- במיוחד כשיש מה לראות. לעיתים הפנים מלמד לא פחות מאשר החוץ, כמו בכל תחום בחיים). כמובן שמימד המגע, שהוא למעשה יותר חוש- מישור, לא נכלל ב4 הנ"ל. הדגמים נראים מושכים, מעוררי עניין ומורכבים מאחור/מהגב כמו גם מהפרונט. אהבתי גם את העובדה כי העונה, בחר ריקרדו טישי להציג גם את הכובעים עליהם היה אמון פיליפ טרייסי (שעיצב גם את הכובעים ב-Armani Prive ומשתף פעולה עם בית ולנטינו מדי עונה. את הכובעים בדיור, אגב, עיצב כהרגלו סטפאן ג'ונס). כובעים נחשבו מאז ומעולם לחלק בלתי נפרד מההוט קוטור: הם משלימים את האמירה העיצובית וחותמים את ההופעה המרשימה שיוצר הבגד האליטיסטי. שילובם בקולקציית תפירת העילית של ג'יבנשי (מזמן לא נראו כובעים בג'יבנשי קוטור) מרמז אולי גם הוא על תמורות בגישתו של בית האופנה בנוגע לתפירה העילית.

שמיכות, סמים וחרדים- מגמות באופנת הגברים לחורף 2011

2011-01-24T00:37:00.000-08:00

על אופיום לנשים כבר דיברנו. כעת, כשם שאיב סאן לורן החליט בזמנו להוציא את גרסת ה-por homme לבושם האופיום האגדי, גם בחורף 2011 יש מי שמתעקש שגם לגברים מגיע צבע מרענן במלתחה (וזה עוד אפילו לא שהתחלנו לדבר על החרדל שהשתלט על המסלולים כמו על לנקניקיה אמריקאית עם מעט מאוד מיונז).

באיחור של כמעט שנה, נצבעו בגדי הגברים שהוצגו בשבוע האופנה הנוכחי בצבעי הפרג האדמדם והעמוק.

(מימין לשמאל: אן דמולמיסטר, דיור הום, פול סמית', רף סימונס, לואי ויטון)

העולם החרדי קסם לגילו ג'אן פול גוטייה וג'ון גליאנו כבר בתחילת שנות ה90. קולקציות נושנות של שני המעצבים הנ"ל עוצבו כבר בעבר על טהרת הקפוטה והשטריימל. האחד אף עלה כך בפינאלה של תצוגת החורף לשנת 2004/5 והשני גייס משפוחה ליטאית לקמפיין החורף 1993 שלו. אבל כאשר הצמד טרי ריצרדסון את אוליביה זהם הגיעו מחופשים לחרדים כתומי זקן למסיבת תחפושות בהלווין האחרון, היה ברור שמשהו הולך לקרות.

(גליאנו 2004, טרי, אוליביה והחברים מהישיבה 2010, ג'אן פול גוטייה 1992)

אז אומנם עברו כבר מספר חודשים מאז ליל כל הקדושים, אבל בחורף הבא, יוכלו הבחורים הלומדים בישיבות אי שם באירופה להתלבש כהלכה.

(מימין לשמאל: ז'אן פול גוטיה, ג'ון גליאנו דיור הום, דיסקוורד)

למי מביננו שמתקשה לצאת בבקר מהמיטה ונהנה להתכרבל מתחת לפוך, בחורף 2011 יש לו אישור ממזון מרטין מרג'יאלה וגם מטום בראון- לצאת מהבית יחד עם השמיכה.

עכשיו, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לקוות שבשנה יהיה לנו חורף מספיק אמיתי כדי ליישם ולהנות מכל המגמות.

NOTE:
הרגשתי חייב, אז הוספתי גם את "הטרנד דה-ז'ור" לחורף הבא: חרדל.

(מימין לשמאל: לנווין, אלכסנדר מקווין, פול סמית', בוטגה ונטה)

Press those pants

2011-01-15T23:12:00.000-08:00

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).

אפשר להתחיל לחמם מגהצים...