יום שני, 31 בינואר 2011

מעילים עם רוכסנים- אופנה מודולרית

חורף לא היה לנו השנה. בתור מי שנמנה בין חברי "Team Winter" (הפעם בלי קשר לWintour), אין דבר שמצער אותי יותר מכך. לפני כמה שבועות, בבוקר שטוף שמש בתחילתו של ינואר, הבנתי שהכל כבר אבוד. את הכסף שהקצבתי השנה לקניית מעיל, כדאי שאתחיל לתעל לכיוון פריט שימושי יותר באקלים הים תיכוני בו אנו חיים: סנדלים. אפילו מצאתי זוג סנדלי פייר הרדי מושלמים ומלהיבות לא פחות ממעיל טוב. אבל לא עברו שעתיים מאז "ההארה" והרחובות כבר התמלאו בשלוליות, השמיים התכסו בעננים קודרים ותוכניות חזרו למגירה, אבל רק עד שהשמש תשוב מההפסקה.

בעידן של התחממות גלובלית, כאשר אפילו הזוית בה חג כדור הארץ סביב השמש אינה מובנת מאיליה צריך לחשוב על פתרונות יצירתיים. היות ועונות השנה כבר מזמן הלכו להן לאיבוד במשחק כיסאות חסר הגיון, יש מי שחושב שאופנה מודולרית היא הפיתרון. אחרי שהבנו ש"לגוף אין חלקי חילוף", למה לא לפצות על כך בבגדים על טהרת "הפרוק וההרכבה"? רוכסן על קו המותן במעיל ארוך ובקו תפר השרוול בז'קט רשמי- יעזרו לספק פתחי אוורור נאותים או להיפתר מסרחי הבד העודפים כשהשמש והעננים יחליטו לשחק במחבואים.


(מימין לשמאל: המעיל של ברברי בתמונה של טומי טון, מתוך התצוגה של ברברי לחורף 2010/11, קסטרו, ג'יבנשי קיץ 2011, פרואנזה ס-ק-ולר קדם חורף 2011/12).

ברברי היו הראשונים העונה שעשו את השימוש הפונקציונאלי הזה ברוכסן (עד אז הוא התמקם בנוחות בקטגוריית "האורנמנט הדקורטיבי" בקולקציות של קום דה גרסון לחורף או של וורסצ'ה לקיץ 2009). אילו הרעיון לא היה מוצלחים כל כך, הריצ'רצים כנראה לא היו מוצאים את עצמם בקולקציית החורף של קסטרו. אבל ליקום יש תוכניות משלו, ובטרם מישהו הספיק לרכוש/ללבוש את הדגם של המותג האחד או את האחר, שניהם פתחו בסייל (אגב, לחנות החדשה של ברברי שנפתחה החודש בכיכר המדינה, הגיעו מראש רק בגדי קולקציית האביב-מהסיבה הברורה...). אבל רעיונות טובים לא נכחדים כל כך מהר וריקרדו טיסי דאג שהפטנט השימושי שעוזר להפוך ז'קט רשמי לווסט אוורירי ימשיך איתנו גם לקיץ- בקולקציה של ג'יבנשי. פרואנזה סקולר ראו גם הם כי טוב ועיצבו צ'יק צ'ק בלייזר עם ריצ' רץ לקולקצית קדם החורף שלהם ל2011, כך עשו גם בוטגה ונטה בקולקצית הגברים לחורף הבא. עכשיו נותר לנו לחשוב מה לעזאזל עושים על השרוולים כשבחוץ חום אימים.

יום חמישי, 27 בינואר 2011

פנים רבות להוט קוטור

שבוע אופנת ההוט קוטור לקיץ 2011 ננעל היום בפאריז. מעט בתי האופנה שממשיכים לספק תפירה עילית הספיקו במשך 4 ימים להציג את מרכולתם בפני קומץ הלקוחות המצומצם שיכולים להרשות לעצמם פריט לבוש שמחירו יכול להאמיר למחירה של מכונית מפוארת. מדי עונה, נושא כל עולם האופנה את עיניו לעבר פאריז על מנת לשטוף אותן במעט ברק אבני קריסטל שנשזרו לשמלת שיפון, תוצר עמלן של הרוקמות בבית לאסז'. פרטי החייטות המופלאה של "הידיים הקטנות", כך מכונות התופרות השוקדות על המכפלת המושלמת והגזרות המתוחכמות הנתפרות למידותיה המדויקות של הלקוחה- מצליחות לרתק אותי כל פעם מחדש.

בתחילת השבוע, ראיינה סוזי מנקס את ג'יאמבטיסטה ואלי לכבוד פתיחת החנות הראשונה שלו לא רחוק מכיכר המדלן בפריז. ואלי, הוא אחד המעצבים המוכשרים לדעתי וכך גם לדעת האצולה ההוליוודית הצעירה או הנשים הפריזאיות המבוססות שמוכנות לשלם גם 6,000 יורו עבור שמלה בעיצובו כבר ביום הראשון לאחר שהיא מגיעה לגלרי לפאייט או לקולט. הוא אומנם לא זכה לאישור הפדרציה של שמבר סינדיקל למכור את בגדיו תחת התווית "הוט קוטור", אבל כפי שסוזי ציינה, אין ראוי ממנו לכך. לואלי יש גם תשובה מאוד אינטליגנטית לשאלת הבעייתיות של הקוטור בעת המודרנית: בתי האופנה שממשיכים להציע אותו משתמשים בהוט קוטור במטרה לתמוך בתדמית המותג כמו גם בשאר עסקיהם- הבשמים, קווי ה-Prêt a Porter והאביזרים. כלומר, הכל נעשה לשם "יראו ויראו" ופחות לשם "יראו, יקנו וילבשו". ג'אמבטיסטה מציין שבזמן שהוא עצמו מעצב, הוא רואה את מנגד עיניו רק את הלקוחה והחופש האומנותי שלו אינו נמהל בפילטרים של יועצים כלכליים, אינטרסים שיווקיים ו"בלה בלה בלה".

(מימין: הפינאלה בשאנל קוטור, משמאל: דגמים שעיצב ג'יאמבטיסטה ואלי עבור מונקלר בחלון הראוווה של קולט. תמונה שצילמתי בפריז בשנה שעברה)

בראיון אחר, העלה קרל לגרפלד ספקות באשר לחשיבותו של שבוע אופנה המוקדש להוט קוטור. לטענתו, קומץ הנשים שיכולות להרשות לעצמן שמלת קוטור, אינן צריכות להגיע לפריז כדי לבצע את הרכישה, בית האופנה דואג לשלוח את הדגמים בצרוף חייט צמוד לביתה אשר בברזיל, מונקו או ארה"ב. אפשר לקרוא לזה "חוג הסילון": מבית האופנה בפריז אליך לסלון. אולי זו הסיבה שבשאנל ויתרו העונה על הפסטיבל בגרנד פאלה והסתפקו בתצוגה אינטימית יותר, שהזכירה את הימים בהם המדמואזל הייתה יורדת בעצמה מגרם המדרגות שבבוטיק המפורסם בRue Cambon לאחר שהדוגמניות סיימו לצעוד.

( Givenchy Haute Couture spring 2011)

בג'יבנשי בחרו זו העונה השניה, שלא להציג את דגמי ההוט קוטור על המסלול, ככל ה- prêt a porter. כמו בעונה הקודמת, הגדמים הוצגו במלון Hotel d'Evreux היוקרתי השוכן בכיכר ונדום, פריז. קומץ הלקוחות הנאמן, כמו גם עיתונאי אופנה וסטייליסטים מובחרים זכו לקבל הצצה חיה לקולקציה. בין אם מדובר במהלך הנובעים מחישובים כלכלים ובין אם נהגה בניסיון להחזיר לקוטור מעט מהאפיל האריסטוקרטי שהיה נחלתו בעבר, מדובר ברעיון שנראה מוצלח ומבטיח. מה שמצא חן בעיניי יותר מכל בצורת ההגשה הזו, מעבר לאינטימיות ותחושת היוקרה הנגזרת ממנה הוא ההכרה בבגד כיצירה רב מימדית. יותר מזה, אם לבגד רגיל יש 3 מימדים, לבגדי הוט קוטור יש 4, שלושת המימדים המובנים והנוסף- הקונסטרוקציה הפנימית של הבגד (זה מאוד מסקרן להסתכל גם בצד הפנימי- במיוחד כשיש מה לראות. לעיתים הפנים מלמד לא פחות מאשר החוץ, כמו בכל תחום בחיים). כמובן שמימד המגע, שהוא למעשה יותר חוש- מישור, לא נכלל ב4 הנ"ל. הדגמים נראים מושכים, מעוררי עניין ומורכבים מאחור/מהגב כמו גם מהפרונט. אהבתי גם את העובדה כי העונה, בחר ריקרדו טישי להציג גם את הכובעים עליהם היה אמון פיליפ טרייסי (שעיצב גם את הכובעים ב-Armani Prive ומשתף פעולה עם בית ולנטינו מדי עונה. את הכובעים בדיור, אגב, עיצב כהרגלו סטפאן ג'ונס). כובעים נחשבו מאז ומעולם לחלק בלתי נפרד מההוט קוטור: הם משלימים את האמירה העיצובית וחותמים את ההופעה המרשימה שיוצר הבגד האליטיסטי. שילובם בקולקציית תפירת העילית של ג'יבנשי (מזמן לא נראו כובעים בג'יבנשי קוטור) מרמז אולי גם הוא על תמורות בגישתו של בית האופנה בנוגע לתפירה העילית.

יום שני, 24 בינואר 2011

שמיכות, סמים וחרדים- מגמות באופנת הגברים לחורף 2011

על אופיום לנשים כבר דיברנו. כעת, כשם שאיב סאן לורן החליט בזמנו להוציא את גרסת ה-por homme לבושם האופיום האגדי, גם בחורף 2011 יש מי שמתעקש שגם לגברים מגיע צבע מרענן במלתחה (וזה עוד אפילו לא שהתחלנו לדבר על החרדל שהשתלט על המסלולים כמו על לנקניקיה אמריקאית עם מעט מאוד מיונז).



באיחור של כמעט שנה, נצבעו בגדי הגברים שהוצגו בשבוע האופנה הנוכחי בצבעי הפרג האדמדם והעמוק.

(מימין לשמאל: אן דמולמיסטר, דיור הום, פול סמית', רף סימונס, לואי ויטון)

העולם החרדי קסם לגילו ג'אן פול גוטייה וג'ון גליאנו כבר בתחילת שנות ה90. קולקציות נושנות של שני המעצבים הנ"ל עוצבו כבר בעבר על טהרת הקפוטה והשטריימל. האחד אף עלה כך בפינאלה של תצוגת החורף לשנת 2004/5 והשני גייס משפוחה ליטאית לקמפיין החורף 1993 שלו. אבל כאשר הצמד טרי ריצרדסון את אוליביה זהם הגיעו מחופשים לחרדים כתומי זקן למסיבת תחפושות בהלווין האחרון, היה ברור שמשהו הולך לקרות.

(גליאנו 2004, טרי, אוליביה והחברים מהישיבה 2010, ג'אן פול גוטייה 1992)

אז אומנם עברו כבר מספר חודשים מאז ליל כל הקדושים, אבל בחורף הבא, יוכלו הבחורים הלומדים בישיבות אי שם באירופה להתלבש כהלכה.

(מימין לשמאל: ז'אן פול גוטיה, ג'ון גליאנו דיור הום, דיסקוורד)

למי מביננו שמתקשה לצאת בבקר מהמיטה ונהנה להתכרבל מתחת לפוך, בחורף 2011 יש לו אישור ממזון מרטין מרג'יאלה וגם מטום בראון- לצאת מהבית יחד עם השמיכה.


עכשיו, כל מה שנותר לנו לעשות הוא לקוות שבשנה יהיה לנו חורף מספיק אמיתי כדי ליישם ולהנות מכל המגמות.

NOTE:
הרגשתי חייב, אז הוספתי גם את "הטרנד דה-ז'ור" לחורף הבא: חרדל.

(מימין לשמאל: לנווין, אלכסנדר מקווין, פול סמית', בוטגה ונטה)

יום שבת, 15 בינואר 2011

Press those pants

שנות ה90 טבעו את הצרוף "ג'ינס וטי-שרט" כמילה הנרדפת האולטימטיבית ל"קז'ואל". במשך כמעט שני עשורים (למרות שאפשר לכלול גם את שנות 80), דנים הפך לבד היחיד שאנחנו מכירים. הוא פרקטי, עמיד ודורש מינימום טיפוח, פשוט לזרוק למכונה, לתלות על חבל כביסה ו- DONE. אבל כך גם המומנטום של הצרוף הזה, DONE.

(סטלה, דונטלה, קורס חורף 2010, קיץ 2006, חורף 2008, בהתאמה)

תצוגת חורף 2010 של סטלה מקרטני הוכיחה שאפשר גם אחרת. מכנסי העיפרון הצרים והמגוהצים למשעי שהוצגו יחד עם שריגים בצבעים נטרליים של אפור או בז' ונעלי עקב מחודדות- היו למעשה כל מה שאנשים מתכוונים אליו כשהם אומרים "ג'ינס וטי-שרט". אבל גינס לא היה שם, גם לא טי שרט. מקרטני הציעה את חלופה המתוחכמת לנונשלנטיות ולנוחות הגלומה בגינס וחולצת טריקו, בתוספת האלגנטיות של מכנסי בד, החן שבמכנסיים באורך הקרסול והאיכות של הקשמיר בשריג העליון. המונוכרומטיות הייתה גם היא חיונית ליצירת מראה "כובש אך לא מתאמץ".

( Pre-Fall 2011, Balenciaga, Jil Sander, Michael Kors)

ואם במכנסיים בגזרת עפרון עסקינן, אינני יכול שלא להתייחס לקולקציה שהציגה דונטלה וורסצ'ה לקראת קיץ 2006. פריטי המפתח בה, לפחות עבורי, היו אותם המכנסיים המוצלחים. זה נכון, מדובר בפריט קלאסי מהמלתחה הנשית, אבל בקונטקסט הנ"ל, הם התקבלו כהברקה מרעננת ובלטו על רקע שלל הבדים המודפסים, השיזוף והפן החלק שלשערן מלא התוספות של הדוגמניות או התיקים בעלי אבזמי הזהב האימתניים. העוצמה ששידרו המכנסיים על המסלול, לא נפלה מזו של שמלות הערב עם השסע העמוק או המחשוף הנדיב שקנו את שמו של "ורסצ'ה". מיקל קורס הציג בקולקציית קדם חורף 2011/12 שלו מכנסיים מאותו הז'אנר- לייט'S 60-ארלי S'70. קורס עשה זאת כבר בעבר ולימד אותנו ש-'S60 נראה טוב גם במכנסיים, נטול שמלות נפוחות וצרות מותן בגזרת A. התצוגה המוצלחת ההיא, שאבה השראה מסגנון הלבוש באותו העשור עוד לפני שהתחלנו לכנות אותו "מד מן סטייל".

(Pre-Fall 2011, Celine, Lanvin, Givenchy)

כמו קורס, גם מעצבים רבים אחרים, שילבו בקולקציות הקדם חורף שלהם לשנה הבאה הצע רחב של מכנסי עפרון בעלי כפל בחזית, חד כחוד הסייף. המשמעות: מדובר בטרנד. אי לכך ובהתאם לזאת, אני מציע שנתחיל להיערך בהתאם. מכיוון שלרובינו אין מושג כיצד ליצור את אותו מראה קריספי- זוויתי ורענן בקדמת המכנס שלגופינו, אני רואה בסרטון המצורף שיעור לחיים, "טיפ אודטה". אגב, על גברים זה גם נראה מציין. אחרי הכל, אנחנו לבשנו מכנסיים קודם (עוד "הארת" אגב: כשזה מגיע לגברים, יש לנקוט משנה זהירות בנוגע לאורך...).



אפשר להתחיל לחמם מגהצים...

יום שלישי, 11 בינואר 2011

קו-אופ, הפעם בלי הריבוע הכחול

היו ימים בהם כולם האמינו בקולקטיב, כוחה של הקבוצה, "אתה עזור לי ואני אעזור לך". מדינתנו הקטנטונת הושתתה כולה על האידיאל הזה. פעם, כל ישראל היו ערֶבים וכל הערֶבים (ר' בסגול, לא קמץ) רצו לגור בקיבוץ. המחשבה הנאיבית על "כל אחד תורם בהתאם ליכולתו ומקבל בהתאם לצרכיו" נרמסה על ידי הקפיטליזם ומפלצות הנדל"ן. תאגידים מונופוליסטים השאלתו על השוק, גורדי השחקים כיסו את גוש דן, הבורסות נסקו ואפילו שירותים בסיסיים שהציעה המדינה, הופרטו. "הקיבוצים" הפכו לפרק בספר היסטוריה, הקרקעות נמכרו לקבלנים, דלתות חדרי האוכל ננעלו בשלשלאות חתומות פלומבה ועד מהרה "חברים נשארו רק באגד", וגם זה כבר בעירבון מוגבל, "בע"מ"!


video

שיעור מולדת, כוורת. תמונות: Elaina Musto & Emily Gillies, Zac Steinic for Yen Magazine.

עד לפני כמה שנים, רוחות מערביות נשבו בכלכלה: היזמים התעשרו ונראה היה שהרווחים רק תופחים ותופחים. ואז התפכחנו, קרנות הקש של מידוף נחשפו, הכלכלה קרסה ובמובנים מסוימים היה צריך להתחיל הכל מהתחלה. אבל כמה טוב שיש חברים טובים שתמיד נרתמים לעזרה בשעת צרה- מחברה אינדיבידואליסטית קפיטליסטית, חזרנו להכיר בכוחו של הקואופרטיב, גם באופנה, "קואופרישן אין פשן". תעשיית האופנה המנוכרת, האליטיסטית שמה את הסנוביזם יחד עם האף הסולד בצד וחזרה כיתה א'. אז לימדו אותנו ש1+1=2, ובדרך הסינרגיזם, אולי אפילו 3? כך כנראה נולד "קומוניזם הקפיטליסטי", "הניאוסוציאליזם" שאנו עדים לו "בעונות" האחרונות. להיכן שלא תפנו מותגי אופנה משתפים פעולה זה עם זה - מנצלים את המוניטין של האחד כדי לרומם את זה של האחר, מרחיבים את קהל היעד, יוצרים באז' תקשורתי, מגדילים את מחזור המכירות ובסוף מתחלקים בעלויות וכמובן שגם בהכנסות.

(הזורעים ברינה בדמעה יקצורו. משמאל ולמעלה: פרידה גוסטבסון לELLE שוודיה. מימין למטה: קרולין טרינטיני מדגמנת שדה חרוך בELLE ברזיל).

לאן נעלמו הימים שכל אחד עמד בזכות עצמו? חברות מסחריות בוחרות בנתיבים עקלקלים כדי להפוך את המוצרים שלהם לנחשקים יותר בעני הצרכן, לא בזכות טיבו של המוצר עצמו, אלא בזכות האריזה, האסוציאציה למוצר אחר וקישור למותג אופנה. פה, הבדיחה היא כבר על חשבון הצרכן. מדונה מעצבת משקפי שמש לדולצה וגבאנה, אמי וינהאוס לפרד פרי, סופיה קופולה ללואי ויטון, ואלה רק ה"סלבס". אל מקפירסון פתחה ליין הלבשה תחתונה, קיט מוס עיצבה ללונגשאמפ (אחרי שסיימה את החוזה עם טופשופ) וטוויגי ל"מרקס אנד ספנסר". סטלה מקרטני יצרה קולקציית ילדים עבור גאפ, קרל לגרפלד למייסיז (או הדסון או כל מי שרק יבקש), פטרישיה פילדס לMMC, פרוהנזה סקולר לטרגט וזה רק קומץ קטן מהידיים שהתגייסו לחפוף ידיים אחרות. שיתוף הפעולה של H&M עם לנוון לא יכול היה להיות אמצעי טוב יותר להמחשת הציניות שבתופעה: "אנחנו נעתיק אותך כל השנה, אתה תבוא, תעשה לנו קולקציה שתמחר כאילו לא היה לה זכר (חוץ מבישראל..), אנחנו נכבוש את התקשורת בסערה וכשכל זה יגמר, נמשיך לגנוב לך רעיונות ולמכור את הזיופים לאותם הדגמים כאילו כלום לא קרה". הרווח הכלכלי מהשיתוף אינו משנה, החשיפה התקשורתית והקשר שנוצר עם הצרכן לעתיד, הם החשובים בכל הסיפור. אלבז, יחזור לעצב לאלפיון העליון, ההמונים ימשיכו למשש את השקיות המעוצבות הבודדות שהצליחו לשים עליהן את ידיהם, לחלום על לנוון ולקנות H&M, H&M, H&M...בקולקציה הקיץ 2011 שהושקה בישראל בתחילת השבוע, תוכלו כבר למצוא ורסיה יומיומית לשמלת הקומות הצהובה או הכחולה של אלבר, הפעם ללא התגית של "לנווין", סתם H&M.

(מיסוני משתלטים על המשק, מימין לשמאל: בגד הים של H&M, הנעליים של קונברס, הסאן פלגרינו והקוקה קולה. ותודה לספי על התמונה הראשונה).

בעידן המודרני, אפילו המים הופכים להיות ממותגים. קחו לדוגמה את סאן פלגרינו, מותג המים בעל "המוניטין והאפיל היוקרתי", שחבר למיסוני והשיק קולקציית בקבוקים מעוצבים על טהרת הזיגזג האייקוני של בית האופנה האיטלקי. מיסוני מצידם, יזכה להגיע לשולחנות הסועדים בבתי הקפה ברחבי העולם או לפחות למודעות בחינם ואילו סאן פלגרינו, ייהנו להם מהילה היפית, עדכנית, "טיקט של מותג יוקרתי"- כי היום, אין דבר יותר תוסס מאשר כל הקשור ל"אופנה". מיסוני, שחברו כבר בעבר ליצרנית הסניקרס הפופולארית "קונברס", הציגו עצמם כבר אז בפני דור שלם של בני נוער שאולי לא היה מודע לקיומם. כך הגיעו לתודעתו של כל נער או נערה, גם אם אין זה אומר בהכרח שיגיעו לכפות רגליהם. (אגב, אם נחזור שנייה לקולקצית הקיץ של H&M תוכלו למצוא בה בגד ים עם אותו מוטיב הזיגזג. אבל ניחשתם נכון, השם "מיסוני" לא מופיע עליו. לא שזה משנה למישהו, אני בטוח שגם לא למיסוני).

(למעלה, הדגמים של מוסקינו משמאל ושל ורסצ'ה מימין. למטה, קולקציית קוקה קולה, 2009)

מיסוני הפגינו את כישוריהם בשחקי שיווק וזיקתם לתחום המשקאות הקלים כבר לפני כמה שנים. בשנה שעברה, רתמה חברת קוקה קולה את המעצבים המובילים באיטליה על מנת שישדרגו את בקבוקי הזכוכית המסורתיים של החברה. דונטלה וורסצה, אלברטה פרטי, אנה מולינרי (לבלומרין), אטרו, מוסקינו, פנדי וכמובן, מיסוני, הציגו את הבקבוקים הטרנדיים שעיצבו בתצוגה שחתמה את שבוע האופנה האיטלקי. בשנה שעברה, עיצבה ויויאן ווסטווד בקבוק מים עבור SIGG ובתצוגה של מייקל קורס ודיאנה פון פירסטנברג חילקו משקאות קלים, תוצרת "נותני החסות הנאמנים" כדי שלא יתייבש לפאשניסטות הגרון. לזכתו של המותג "אמיליו פוצי" יאמר שכאשר הנ"ל הסכימו לצלול לעסקי המזונות, הם עשו זאת עם השמפניה "פון קליקו", אבל פה נגמר הקשר שבין אופנה, יוקרה ושתיה. אם כבר נגענו בשמפניה, אי אפשר בלי לציין כי ראשי התיבות של החברה שבבעלותה לואי ויטון, כריסטיאן דיור, סלין, ג'יבנשי וגם מותגי אופנה רבים וטובים אחרים, LVMH- עומדים לא רק עבור "לואי ויטון", אלא גם עבור Moët, ייצרנית הDom Pérignon. איסי מיאקי החליט כנראה ברוח ה"זן", ששמפניה בסילסבטר זה פסה ועיצב עבור חברת המים המינרלים "evian" בקבוק מיוחד אותו הם שיווקו לקראת חגיגות השנה החדשה. לפניו עשו זאת פול סמית', ג'אן פול גוטייה וכריסטיאן לקרואה.

(evian. מימין לשמאל: איסי מיאקי, בקבוקי קריסטל במהורה מוגבלת שעיצב ג'אן פול גוטייה עבור החברה וגם המוצר שהגיע למדפים. בקצה משמאל: בקבוק בדמות אישה שעיצב כריסטיאן לקרואה, גם הוא במהדורה מוגבלת מקריסטל לצד הבקבוק להמונים).

כך, שמותיהם של מותגים מובילים שעיטרו בעבר שלטי ענק בשדרה החמישית בניו יורק, אבניו מונטנייה בפאריז או רחוב בונד בלונדון, מצאו עצמם על מדבקות נייר: נוטפים עגלי מים שהתעבו על בקבוקי הזכוכית במקררי המרכולים הקרובים לביתנו.

יום שבת, 1 בינואר 2011

A Golden Age

פוסטר, תמונה, שיר ומחשבה.
(שמרו על ראש פתוח=>)

(תמונת מחזור. מקלאודיה שיפר ועד קייט מוס. ורסצ'ה 1994)

*כשמנסים להעלות מתהום הנשייה זכרונות על עידן "הגלאמזונות", אי אפשר שלא לחשוב על Gianni Versace. ורסצ'ה, שהושפע לא מעט מהמיתולוגיה היוונית, הצליח להפוך את הדוגמניות שצעדו על המסלולים שלו ל"אלוהיות", אפילו יותר ממה שהיו לפני כן. ברוק איטלקי מהול בנובורישיות, דקדנטיות ושטחיות מתובל בקמצוץ נדיב של קריצות מיניות- הפכו לשמו הנרדף. כל אלה, השפיעו כמובן גם על "מצב הרוח האופנתי" בתקופה- פוסט "הבורגנות הדיוריסימית" פרה "הרואין שיק" של קייט מוס ו"המינימליזם" של קלוין קליין, פרה היסטורית ל"דקונסטורטיביזם" של גרת' פיו וריק אונס.


* קרלה ברוני, תצוגת האופנה של YSL לקיץ 1989. צעירה, מתוחה, תמימה. אופטימיות. גם היא הייתה "גלאמזונה" (תמונה ראשונה, במרכז). היום- ויתרה על העקבים כדי להפוך לגברת הראשונה של צרפת.


*בקליפ: מעט מידיי נשים ויותר מידיי שוטים של הזמר (שלא מעניין אף אחד). היונה של YSL גם היא הייתה שם. בזהב היא נראית הרבה יותר טוב. כמו כל דבר.

* אתמול, שמעתי מישהו מבקש לחזור על 2010 ובדיוק לפני שאמרתי לעצמי שהייתי חוזר עליה בעצמי, ירד לי האסימון. סירבתי ליפול לפח הנוסטלגיה והחלטתי להשאיר את הטוב שהיה במקומו ולחשוב על הטוב שיהיה. לפני 12 חודשים, הייתה לי מין הרגשה משונה שהינה; "זה הולך להיות העשור שלי", 2010 הצטיירה לי כשנה מדהימה עוד לפני שהחלה. וכך גם היה. אבל השנה, כלומר ביום האחרון של שנה שעברה, הרגשתי רק תוגה. שאלתי את עצמי האם כך ארגיש כך כל השנה?
התשובה הייתה כמובן שלא, זה לא יכול להיות.

תהיה לנו שנה "זהב"! וגם אם לא, אנחנו נדאג שזה בדיוק מה שהיא תהיה...

NOTE:
הנקודות לא כל כך רופפות כפי שהן נראות...נשאר רק לחבר אותן.